מ.י. שלוחת תביעות אילת-משטרת אילת נ' אבן חיים

גזר דין

1.הנאשם הורשע על פי הודייתו בכתב אישום מתוקן בעבירות של התפרצות למגורים לבצע עבירה, עבירה לפי סעיף 406 (ב) לחוק העונשין, גניבה, עבירה לפי סעיף 384 לחוק העונשין ותקיפה סתם, עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין.

2.הנאשם הורשע כאמור בכך שבתאריך 27.5.2007 התפרץ לדירה באילת בכך שפתח את דלתה שהיתה סגורה ונכנס לדירה במטרה לבצע גניבה, וגנב מהדירה מחשב נייד והחביאו בשיחים, שב לדירה ונטל טלויזיה שהיתה בדירה. בעקבות האמור הקיץ הבעלים של הדירה משנתו ומשהבחין בנאשם נעל את הדלת, במעמד האמור שמט הנאשם את הטלויזיה לרצפה והיא נשברה.

בהמשך תקף הנאשם את הבעלים בכך שדחף אותו לכיוון הדלת והכה בו ביד ימין בקסדה שאחז בידו.

המחשב נתפס והושב לבעליו. המתלונן פוצה על ידי הנאשם בטלוויזיה חדשה.

3.הנאשם יליד 1981 ולחובתו עבר הכולל הרשעה בעבירות של פציעה, איומים ותקיפה הגורמת חבלה ממש, ובגין הרשעה זו עומד כנגדו מאסר מותנה בן 6 חודשים על עבירות אלימות, אשר הינו בר הפעלה בענייננו.

4.בעניינו של הנאשם הוגש תסקיר שירות המבחן. התסקיר סוקר את נסיבות חייו של הנאשם, וביחס לעבירה עולה ממנו כי הנאשם מתקשה להסביר את התנהגותו.

שירות המבחן מתקשה להבין את הדינמיקה שהובילה לביצוע העבירה, ומניח כי בין היתר היותו נתון תחת השפעת אלכוהול השפיעה לרעה על התנהגותו.

על פי התסקיר הנאשם שולל נזקקות כספית באותה תקופה ומוסר כי עבד והתפרנס יפה.

שירות המבחן מציין כי הנאשם ביטא צער וחרטה, לדבריו ניגש לבית המתלונן, התנצל בפניו ורכש טלויזיה אותה סיפק באמצעות שליח לבית המתלונן.

5.שירות המבחן ממליץ להאריך את המאסר המותנה ולהטיל על הנאשם צו מבחן למשך שנה במסגרתו ישולב בקבוצה, ושל"צ בהיקף של 250 שעות.

6.ב"כ המאשימה מתנגד להמלצת שירות המבחן ומדגיש את חומרת הפריצה לדירה ואת החומרה הרבה שיש בתקיפת בעל הבית, ואת הפגיעה לא רק בעצם החדירה לד' אמותיו, אלא גם פגיעה בגופו.

ב"כ המאשימה מדגיש כי לא מדובר במעידה חד פעמית ומפנה לעברו של הנאשם.

ב"כ המאשימה עותר להפעלת המאסר המותנה, במצטבר לעונש מאסר, מאסר מותנה וקנס.

7.מטעם הנאשם העיד, במסגרת ראיות לעונש, בא כוחו בתיק הקודם מטעם הסניגוריה הציבורית, והוא מעיד כי הנאשם בחור ישר, עובד וחרוץ, וכי האירוע לא מאפיין אותו, וכי מדובר באדם נורמטיבי.

8.ב"כ הנאשם מציין את החרטה והצער של הנאשם ואת העובדה, שאינה בשיגרה, שהנאשם פיצה את המתלונן. ב"כ הנאשם עותר לקבלת המלצת שירות המבחן וטוען כי הענישה המוצעת מאזנת נכונה בין האינטרסים השונים.

9.הנאשם הביע חרטה ובושה ואמר כי אינו מוצא הסבר למעשה. הנאשם טוען כי הפסיק את צורת החיים שחי אז, וכי הוא תרם ותורם למדינה. הנאשם מבקש את התחשבות בית המשפט.

10.עבירות רכוש בכלל, ואלו הכוללות התפרצות למקום מגורים בפרט, אין ענינן רק פגיעה ברכוש, אלא מדובר בעבירות הכוללות פגיעה בפרטיות, גרימת נזק כלכלי רב ועוגמת נפש לקורבנות, תוך ערעור תחושת הביטחון, ופגיעה בסדר החברתי.

לחומרה בה יש לראות עבירות אלו, ולהשלכותיהן, ראה ע"פ 7453/08 מדינת ישראל נ' אואזנה (לא פורסם, 2008):

"לגישתי, כינוי עבירות של פריצה וגניבה מבתים, רק כ"עבירות נגד הרכוש" (כפי שמקובל לקרוא לעבירות מסוג זה), הינה הגדרה מוטעית. זאת מאחר שפריצה לביתו של אדם, טומנת בחובה לעיתים קרובות לא רק נזק כלכלי רב, אלא גם צער ועוגמת הנפש הנגרמים לקרבנות של עבירות אלה. הנה כי כן, אין מדובר בעבירות נגד רכוש גרידא, אלא בעבירות המפרות את פרטיותו של האדם בצורה הגבוהה ביותר. זאת ועוד הגדרת עבירות אלו כ"עבירות רכוש", נותנת תחושה מצמצמת וקונוטציה שגויה – לסובבים, באשר למהות העבירות שהתבצעו, הפוגעות במהות המתמצית באמירה: "ביתו של האדם – מבצרו". ברגע שביתו של אדם נפרץ, תחושת חוסר אונים וחוסר ביטחון ממלאת את ליבו. הנה כי כן, הפריצה אינה רק לבית – מבחינה פיזית, אלא בעיקרה חדירה לתוך התא האישי-משפחתי השמור ביותר של האדם. נזקים אלו עולים לפרקים בחומרתם אף על עצם אובדן הרכוש בשווי כזה או אחר. "