מ.י. פרקליטות מחוז ת"א - פלילי נ' וקנין ואח'

החלטה

לפניי בקשה מטעם הנאשמים 1-3 (להלן – "המבקשים") להורות על ביטול כתב האישום או לחילופין על תיקונו מחמת פגם או פסול שנפל לטענתם בכתב האישום וזאת בהתאם להוראות סעיפים 149 ו- 150 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב – 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי").

1. כנגד המבקשים הוגש כתב אישום המייחס לכל אחד מהם עבירות על פקודת מס הכנסה (נוסח חדש), תשכ"א – 1961 (להלן: "פקודת מס הכנסה").

2. לאחר הגשת כתב האישום, וטרם הקראתו העלה ב"כ המבקשים טענה מקדמית, ולפיה כתב האישום לוקה בפגם משהינו עמום ורצוף אי-בהירויות, כפילויות וסתירות אשר אינן מאפשרות לבחור ולנקוט בקו הגנה וכן אינן מאפשרות למבקשים להודות ו/או לכפור בעובדות בהן הם מואשמים, כפי שאלו מפורטות במסגרת כתב האישום.

טענות המבקשים

3. במסגרת הבקשה בכתב העלה ב"כ המבקשים מספר טענות מקדמיות, כדלקמן:

הראשונה, מתייחסת לכך שהמאשימה מייחסת במסגרת כתב האישום לנאשמים עבירות על סעיף 220 לפקודת מס הכנסה שנעברו בקשר עם סעיף 224א לפקודה. לטענת המבקשים, עניינו של סעיף 224א הינו אחריותו של בעל תפקיד בחבר בני אדם, זאת כאשר בכתב האישום אין כל זכר לקיומו של חבר בני אדם בעבירות המיוחסות לנאשמים. דבר אשר מטיל בכתב האישום, כפי שהוא מנוסח, טעויות אינהרנטיות ואי בהירות המקשות על הבנתו ועל התייחסות המבקשים אליו.

השנייה, מתייחסת לאישומים המיוחסים לנאשם 1 – לטענת המבקשים מסכת העובדות המפורטת בכתב האישום לגבי הנאשם 1 אינה הגיונית ואינה תואמת את הוראות הדין, משהנאשם 1 כלל לא יכול להיות מואשם בהתחמקות מתשלום מס הואיל ולא צמחה לו כל הכנסה מההכנסות המיוחסות במסגרת כתב האישום לנאשמים 2 ו-3. זאת ועוד, הנאשם 1 אינו יכול להיות מואשם בהשמטת הכנסות היות והוא אינו מגיש דו"ח בגין ההכנסה שלו עצמו ואין כל אפשרות מבחינה לוגית או משפטית כי אותה הכנסה תושמט על ידי שני אנשים. עוד בעניינו של הנאשם 1 – טוענים המבקשים, כי המאשימה מייחסת לו בחלק הכללי ביצוע עבירות כאשר בהמשך, הן באישום הראשון והן באישום השני , נטען כי העבירות בוצעו לכאורה גם על ידי נאשם 2 וגם על ידי נאשם 3.

השלישית, המבקשים טוענים כי המאשימה לא ציינה את היסוד העובדתי והנפשי של העבירות ביחס לכל אחד מהנאשמים, כך שבמידה וכל הנאשמים יודו בעובדות כתב האישום לא ניתן יהיה להרשיע שניים בהשמטת אותו סכום מבלי לערוך הבחנה, מי מהנאשמים ביצע ומי מהנאשמים סייע לביצוע העבירה. לטענתם, הוראות סעיף 220 לפקודה מחייבות את המאשימה לציין הן את היסוד העובדתי והן את היסוד הנפשי. ראשית יש להבחין בין המבצע – דהיינו: מי שמתחמק ממס בכוונה לבין מי שעוזר למבצע – להתחמק ממס.

הטענה המקדמית הרביעית של המבקשים הינה כי המאשימה נוקטת בלשון כוללנית בכתב האישום וזאת בניסיון ללכוד את הנאשמים באחת או יותר מהעבירות המיוחסות להם. לשון כוללנית זו פוגעת ביכולתם להתגונן משאינם מבינים מי מהם מואשם בפעולה של השמטת הכנסה וכן מהו הסכום המדויק אותו השמיט. עוד באותו עניין טוענים המבקשים כי גם אם היה הדבר אפשרי שביצעו את העבירה בצוותא על המאשימה לציין זאת במפורש בכתב האישום.

הטענה החמישית אותה מעלים המבקשים הינה לעניין סעיף 29 לחוק העונשין, העוסק בצדדים לדבר עבירה. לטענתם אחריות מכוח דיני ה"שותפות" צריכה לבוא לכלל ביטוי הולם וברור במסגרת כתב האישום. משלא צוין מפורשות כי הנאשמים הינם שותפים לעבירה והעבירה של השמטת הכנסה אינה יכולה להיות מבוצעת על ידי שותפים מההיבט העובדתי שלה, אזי לא ייתכן ששני יחידים יואשמו בהשמטת אותו סכום הכנסה. המאשימה לא ביצעה הבחנה בהתאם לאמור בסעיף 220 לפקודה בין מי שביצע את עבירת ההתחמקות ממס לבין מי שסייע לביצוע ההתחמקות ממס.

עוד טוענים המבקשים בעניין סעיף 220(4) לפקודת מס הכנסה כי המאשימה נוקטת בלשון רבים ומבחינה פרקטית היא אינה יכולה לייחס ביצוע של אקט פיזי אחד לשני נאשמים – לפי כתב האישום הנאשמים 1 ו- 2 "הכינו וקיימו.... חשבונות ורשומות כוזבים בכך שהשמידו חשבוניות...". לטענתם לשון זו אינה מאפשרת להם לדעת במה הם מואשמים ומי מהם הכין וקיים מה ו/או השמיד מה. סעיף 220(4) לפקודה שעניינו הכנה וקיום פנקסי חשבוניות קובע במפורש כי קיימת אפשרות להאשים אדם בכך שהכין או קיים פנקסי חשבונות כוזבים או בכך שהרשה לאחר להכין או לקיים חשבונות.

לאור כל האמור לעיל, טוענים המבקשים כי כתב האישום נוגד את סעיף 85(4) לחסד"פ עד כדי שנפגמה זכותם היסודית להגנה ראויה מפני האישומים המועלים נגדם בכתב האישום. זאת היות ואין בהירות לעניין היסודות העובדתיים והנפשיים של העבירות נשוא כתב האישום והיות וקיימת ערבוביה בייחוסן של העבירות עצמן ושל סכומי ההכנסה שלכאורה הושמטו. יתרה מזאת ב"כ המבקשים טוען כי מכיוון שלא ניתן לדעת במה בדיוק כל אחד מהנאשמים מואשם הוא אינו יכול לשקול באופן הוגן את ייצוגם של כל שלושת הנאשמים יחדיו שכן עלול הוא למצוא עצמו במצב של ניגוד עניינים.

בשולי הבקשה טוענים המבקשים כי משעובדות המקרה אינן ברורות דיין וכן לא ידוע להם אילו עבירות מיוחסות לכל אחד מהנאשמים עלולה להיפגע זכותם לחיסיון מפני הפללה עצמית בהתאם לסעיף 47 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971. כמו כן טוענים כי ההודאות כפי שמצויות בחומר החקירה שבתיק נגבו מהם בניגוד מוחלט לדין.

תגובת המשיבה

המשיבה סבורה שהפרוט העובדתי בכתב האישום כולל תיאור בהיר לגבי מעשיהם של הנאשמים 1-3. בהתייחסה לטענותיהם המקדמיות לגופו של עניין, השיבה כדלקמן:

ראשית, טוענת המשיבה בהתייחס לטענת המבקשים לעניין פרשנות המונח "חבר בני אדם" כי הגדרת המונח מצויה בסעיף 1 לפקודה לפיה "חבר בני אדם" הינו כל גוף ציבורי מאוגד או מאוחד, וכל חברה, אגודת אחים, חברותה או התאחדות, בין שהן מאוגדות ובין שאינן מאוגדות. מכאן סבורה המשיבה כי גם שני אנשים\ הווה אומר הנאשם 1, פעם עם הנאשם 2 ופעם עם הנאשם 3, מהווים הם חבר בני אדם.

שנית, טוענת המשיבה כי מחומר הראיות עולה בבירור שהנאשם 1, עם כל אחד מבניו (נאשמים 2 ו-3) ביצעו פעולות שמטרתן השמטת הכנסות כנאמר ברישא של סעיף 220 לפקודה.

שלישית, בעניין טענת המבקשים כי לא ניתן להאשים את הנאשם 1 בהשמטת הכנסה הואיל ולא הגיש דוחות – טוענת המשיבה כי טענה זו מתעלמת מההלכה והפסיקה אשר קובעות כי ניתן להרשיע בהשמטה, תוך שימוש במרמה ותחבולה, בניגוד לסעיף 220 לפקודה גם אדם שאין לו תיק במס הכנסה או שאינו מגיש דוחות.

עוד מפנה המשיבה בתגובתה לפסיקת בתי המשפט לפיה עצם אי דיווח על עסק והכנסות משך מספר שנים די בו משום לבסס את יסוד כוונת הזדון.