מ.י. פרקליטות מחוז ת"א - פלילי נ' וייסמן ואח'

החלטה

בפני בקשת המאשימה לפי סעיף 39 (א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש) התשכ"ט-1969 (להלן: "הפקודה") להורות על חילוט סכומי כסף שנתפסו ברשות הנאשמים עם מעצרם, כספים שעל פי הנטען הושגו בעבירה.

הנאשמים הורשעו על פי הודאתם בביצוע עבירות מרמה והונאה בכרטיסי חיוב בכך שבמהלך חודש נובמבר 2006, במספר הזדמנויות, השתמשו בכרטיסי חיוב מזויפים שעליהם הועתקו במרמה המאפיינים המגנטיים של כרטיסים כשרים ומשכו באמצעותם במרמה סכומי כסף ממכשירי כספומט שונים ברחבי הארץ, כפי שפורט בכתב האישום המתוקן. הנאשמים נדונו בגזר הדין שניתן נגדם בתאריך 4.1.2009 לריצוי עונשי מאסר בדרך של עבודות שירות.

ב"כ המאשימה הסבירה, כי מחמת טעות לא התבקש צו מבית המשפט לגבי התפוסים הנ"ל עד כה ואלה נותרו עד היום במשמורת המשטרה.

ב"כ נאשם 2 הביעה הסכמתה לבקשה ואילו ב"כ הנאשם 1 התנגד לה ועתר להשבת הכספים לידי מרשו. לטענת ב"כ נאשם 1, על פי לשונו של סע' 39 לפקודה, חילוט הכספים הינו חלק מהעונש ומשזה לא התבקש בשעתו והמדינה "ישנה על זכויותיה", לא ניתן לעתור לחילוטם כיום, הן מטעמים של צדק עם הנאשם והן מן הטעם שבינתיים הפך גזר הדין לחלוט. עוד נטען, כי לא הוכח שהכספים הושגו בעבירה או שהם ניתנו כשכר בעד ביצועה.

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את ההתנגדות לבקשה מכול וכול ולקבל את בקשת המאשימה.

ראשית, מטיעוני ב"כ נאשם 1 בדיון עולה, כי למרות העמדה שהובאה על ידי ב"כ הנאשם 1 בכתב, לא קיימת מחלוקת ראייתית אמיתית בין הצדדים. אין חולק, כי על פי הראיות שנמצאות בתיק החקירה, הנאשמים נעצרו (ולמעשה נתפסו בכף), כאשר כל אחד מהם עומד ליד מכשיר כספומט בשעת לילה מאוחרת וכאשר ברשות כל אחד מהם סכומי כסף גבוהים. מעובדות כתב האישום שבהם הודו הנאשמים עולה, שבמהלך שלושה ימים, ובעיקר בטווח של שעתיים לפני מעצרם, בוצעו על ידם משיכות ממכשירי כספומט שונים בסכומים שיכולים להסביר את הסכום הכולל שנתפס ברשותם. יש באלה, על רקע הודאתם של הנאשמים בביצוע העבירות, כדי לקשור את סכומי הכסף שנמצאו ברשותם לעבירות שבוצעו על ידם, מה עוד שלא הועלתה מצדם כל טענה ואף לא הובאו ראיות לאפשרות שמדובר בכספים שמקורם אחר, מקור שהוא כשר וחוקי.

לא למיותר להזכיר, כי בטיעונים לעונש וכן בפני קצינת המבחן נימק נאשם 1 את הסתבכותו בעבירות במצוקה כלכלית קשה שבה היה נתון באותה תקופה.

שנית, אין בסיס משפטי לומר, כי מרגע שהתביעה לא עתרה במועד גזר הדין למתן צו חילוט לגבי ה"תפוס", היא מנועה מלפנות לבית המשפט בשלב מאוחר יותר. לא רק שסעיף 39(ג) לפקודה קובע במפורש: "צו חילוט לפי סעיף זה יכול שיינתן בין בגזר הדין ובין על פי עתירה מטעם תובע"' אלא שעתירת המאשימה למתן צו לגבי התפוס יכולה לבוא גם מכוחם של סעיפים 34 ו-37 לפקודה.

מרגע שאין ויכוח שהתפוס נמצא ברשות המשטרה ועדיין לא ניתן צו מה ייעשה בו-נדרש בית המשפט להכריע בשאלה זו, יהא עיתוי הגשת הבקשה אשר יהא.

אומנם, יש להצטער על השיהוי שננקט בהגשת הבקשה ועם זאת איני רואה כיצד עובדה זו פוגעת בנאשם או מקפחת זכות מזכויותיו. לא רק שכאמור אין אינדיקציה ראייתית לכך שהכספים שייכים לנאשם, בבחינת שהיה ראוי להשיבם לו אם הבקשה הייתה נדונה בעיתה, אלא שגם הנאשם מצדו שקט על שמריו ולא פנה עד כה בבקשה לקבלם, וזאת, למרות שטרם הרשעתו ניהל בנושא זה מאבק בהליכי ביניים. אין זאת אלא שהנאשם 1 "ויתר" על הכספים בהבינו, כנראה, שלנוכח הרשעתו בדין, הוא אינו זכאי להם.

קבלת עתירת ב"כ הנאשם 1 להורות על השבת התפוס לנאשם חרף הרשעתו בדין, רק בגלל השיהוי בהגשת הבקשה, משמעותה היא הענקת כספי הגזילה לנאשם, תוצאה שהדעת אינה סובלת.

כאמור, מטעמו של נאשם 2 הובאה הסכמה לבקשה, ולכן לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את הבקשה ומורה על חילוט הכספים התפוסים.

המזכירות תעביר עותק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ו' חשון תשע"א, 14 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: