מ.י. פרקליטות מחוז ת"א - פלילי נ' הינקו ואח'

בפני

כב' השופטת גיליה רביד

הכרעת דין

1. כללי:

שרה שפיגל ילידת 1922 (להלן: "המנוחה") הייתה אישה חולה, מרותקת למיטתה, במצב סיעודי. היא מצאה את מותה בסבל וייסורים, לאחר שננטשה ונזנחה בדירתה במשך כשבוע, ללא אמצעיי מחייה וללא סועד ותומך.

המנוחה נמצאה ביום 31.12.06 על ידי נכדתה כשהיא שוכבת על רצפת הסלון בדירתה, כלואה בין כיסאות הסלון, ללא רוח חיים. כנראה, במהלך ניסיונותיה לחלץ עצמה ולשרוד, היא נפלה מספת הסלון שעליה הושכבה ולא יכלה לקום.

המנוחה אכן "נפלה בין הכיסאות" תרתי משמע. מצד אחד הייתה זו מטפלת שהציבה מול עיניה רק את ענייניה האישיים וזנחה אותה לנפשה מבלי להודיע למשפחתה. מצד שני, היה זה עובד חברת הסיעוד שידע, או צריך היה לדעת, שהיא נותרה בגפה, אך לא דיווח למשפחה ולגורמים הבכירים בחברה.

רצה הגורל ובתה של המנוחה, גב' אופירה בכר (להלן: "אופירה")- שלא ידעה על כך שהמטפלת עזבה בפתאומיות ונטשה את אמה לבדה בדירה -הייתה טרודה בנישואי בתה שהתקיימו באותו שבוע ובהתמודדות עם נסיבות אישיות קשות אחרות, ועל רקע מציאות זו לא ביקרה את המנוחה ולא יצרה עמה קשר במשך אותו שבוע.

"המטפלת" היא נאשמת 1 (להלן: "הנאשמת"), שהייתה בתקופה הרלוונטית לכתב האישום עובדת זרה ממולדביה, בעלת רישיון עבודה בישראל בתחום הסיעוד ומי שנשכרה כשבועיים קודם לכן על ידי אופירה לטפל במנוחה. היא מואשמת בעבירות של הזנחת מושגח ונטישת מושגח לפי סעיפים 362 ו-363 לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), בכך שבתאריך 25.12.2006, בשל קשיי הסתגלות והתאמה, החליטה לעזוב את עבודתה אצל המנוחה ועשתה כן לאלתר, לאחר שהודיעה על כך טלפונית אך ורק לנאשם מס' 2. הנאשמת השאירה את המנוחה לבדה, שוכבת על הספה בסלון, מבלי להודיע לאופירה, מבלי שהמתינה להגעת מחליף ומבלי לדאוג שמישהו במקומה ידאג לצרכיה של המנוחה. היא עשתה כן ביודעה אודות מצבה הקשה של המנוחה והיותה נזקקת לטיפול צמוד.

"עובד חברת הסיעוד" הוא נאשם 2 (להלן: "הנאשם"), אשר בתקופה הרלוונטית עבד בחברת "אל-איש שירותי רווחה בע"מ שעסקה בהשמת עובדים זרים בתחום הסיעוד (להלן: "החברה"), ומי שהשים את הנאשמת בבית המנוחה וקישר בינה לבין אופירה. הנאשם מואשם אף הוא בעבירות לפי סעיפים 362 ו-363 לחוק העונשין בכך שלא הודיע לאופירה שהנאשמת עזבה את המנוחה בדירה ולא דאג שיישלח אדם אחר לטפל במנוחה, למרות שידע את מצבה הפיזי ומגבלותיה.

2.המחלוקת בין הצדדים היא עובדתית ומשפטית כאחת:

הנאשמת מתגוננת בטענה, שהן אופירה והן החברה לא מילאו את חובתם כלפיה, לא חתמו עמה על חוזה ולא הסדירו את שהייתה החוקית, למרות שויזת העבודה שלה עתידה הייתה לפוג ביום 2.1.07. לדבריה, היא מצאה עצמה כלואה בדירה מאז הגעתה ביום 12.12.06 ללא תנאים הולמים וללא חוזה, מה שהקנה לה למעשה את הזכות לעזוב את העבודה. לטענת הנאשמת, יום לפני עזיבתה, היא אמרה לאופירה בצורה מפורשת שאם לא תסדיר עמה את חוזה העסקתה עד ליום 25.12.06 היא תעזוב, ומשכך, כאשר ראתה שאופירה לא הגיעה במהלך כל יום ה-25.12 ולא יצרה עמה קשר, היא הבינה שאופירה אינה "רצינית", כהתבטאותה, והחליטה בשעה 18:00 לממש את אזהרתה ולעזוב. לפני כן, לדבריה, היא הודיעה על כך לנאשם בציינה מפורשות שהיא כבר ארזה את חפציה והיא עוזבת לאלתר. לטענתה, היא לא יכלה לצפות שהן אופירה והן הנאשם ולא ידאגו למנוחה.

הנאשם, לעומת זאת, כפר בכך שהנאשמת הודיעה לו על עזיבתה המיידית וגרס, כי הנאשמת אומנם התקשרה אליו והלינה על קשייה ועל כך שהחוזה עמה לא הוסדר, תוך הבעת רצון לעזוב את העבודה, אך לא אמרה שהיא עוזבת לאלתר. לדבריו, הוא התקשר אל פלוריטה עמוס (להלן: "אנה"), מי שהייתה ממונה בחברה על הקשר עם העובדים הזרים, וסיפר לה באופן כללי על תלונותיה של הנאשמת, ובכך ראה עצמו פטור מכל פעולה נוספת.

לטענת ב"כ הנאשם, בכל מקרה, תפקידו של הנאשם בחברה לא הטיל עליו כל חובה על פי דין או על פי הסכם לדאוג לצרכי חייה של המנוחה כמצוות סעיפים 362 ו-363 לחוק העונשין, ולכן, בהעדר חובה, הוא לא עבר כל עבירה.