מ.י. פרקליטות מחוז ת"א - פלילי נ' ג'אבר ואח'

גזר דין

ביום 8.5.08, ניסה נאשם 1 להתניע רכב, כאשר מספר אנשים עזרו לו לדחוף את הרכב והוא עצמו ישב בתוכו. לאחר שהצליח להתניעו, לחץ הנאשם על דוושת הגז והחל בנסיעה מהירה לאחור, כאשר במהלך אותה נסיעה פגע הנאשם בעוצמה רבה בהולך הרגל- עובדיה בלבלול בעת שחצה את הכביש, הטיחו לעבר הרצפה, תוך שהוא גורם לו חבלות קשות בכל גופו. מאוחר יותר, וביום 31.5.08 נפטר מר בלבלול בבית החולים. לאחר התאונה, הגיע הנאשם 1 לחדר בו ישן הנאשם 2, סיפר לו על דבר התאונה, ונוכח העובדה כי הוא עצמו נהג ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח, ביקש ממנו כי יספר למשטרה שהוא עצמו נהג ברכב. הנאשמים החליפו בגדים ביניהם, וכאשר הגיע חוקר למקום ציין בפניו נאשם 2, בכזב, כי הוא זה שנהג ברכב. בשלב מאוחר יותר, משהובא נאשם 2 לחקירה משטרתית, הודה בחקירתו כי נאשם 1 הוא זה שנהג ברכב.

לאור העובדות המתוארות לעיל, ובמסגרת הסדר טיעון, הודו הנאשמים בכתב אישום מתוקן בעבירות הבאות:

נאשם 1- גרם מוות ברשלנות, נהיגה ללא רישיון, נהיגה ללא ביטוח ושיבוש הליכי חקירה.

נאשם 2- שיבוש הליכי חקירה ומסירת עדויות כוזבות.

בהתאם להסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים בעניינו של נאשם 1, עתרו במשותף להטלת עונש של 16 חודשי מאסר, מאסר מותנה ופסילת רישיון לתקופה של 10 שנים. בנוסף טענה המאשימה כי יש מקום להטיל על הנאשם לפצות את משפחת המנוח, ואילו הסנגור ביקש להימנע מכך.

בהתאם להסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים בעניינו של נאשם 2, עתרה המאשימה להשתת עונש של מאסר לתקופה של 6 חודשים אשר ירוצה בעבודות שירות, מאסר מותנה וקנס. הסנגור ביקש להסתפק בעונש מותנה.

אין ספק כי האירועים המתוארים בתיק זה הינם טראגיים. כל תאונת דרכים הינה מיותרת וכואבת, בוודאי כאשר תוצאותיה קשות מנשוא- נטילת חיי אדם. לצערי, בית המשפט עד למקרים רבים כגון מקרה זה- מקרים שהינם קשים, טראגיים ומותירים צלקת עמוקה בלבם של בני משפחות המנוחים.

בכל הנוגע לעניינו של נאשם 1, סבורני כי הנתונים שנפרסו בפני בית המשפט מלמדים על חומרה מיוחדת במעשיו. החומרה אינה נלמדת רק מעצם תוצאת האירוע, אלא בעיקר משני נתונים נוספים- נהיגתו של נאשם 1 באירוע ללא שהוכשר לנהיגה, וניסיונו המאוחר לשבש את החקירה באותו אופן המתואר באישום השני. ברור כי צירוף נתונים אלה אמור להוביל למסקנה כי עונשו של הנאשם צריך להיות ממשי ומרתיע.

אל מול האמור לעיל, הציגו הצדדים בעניינו של נאשם 1 שורה של נתונים אשר יש בהם כדי להוביל לאימוץ הסדר הטיעון.

ראשית, הנאשם צעיר, יליד 1987- כבן פחות מ-21 בעת ביצוע העבירות.

שנית, מדובר במאסר ראשון אותו ירצה הנאשם במסגרת הסדר הטיעון, וחזקה כי תקופת המאסר הראשונה הינה קשה באופן משמעותי מתקופות מאסר אחרות.

שלישית, לנאשם 3 הרשעות קודמות בתור הולך רגל או נוסע ברכב, וניתן לומר כי עברו התעבורתי אינו מכביד. לנאשם אין הרשעות פליליות.

רביעית, הנאשם שהה במעצר בית מלא תקופה של 14 חודשים, ואף בכך יש כדי לשמש כנתון מאזן.

חמישית, הנאשם הודה, הביע חרטה וחסך בזמן ציבורי יקר. דווקא בתיקים בהם מורשעים נאשמים בעבירת גרם מוות ברשלנות, יש חשיבות מיוחדת לנטילת האחריות- פעולה אשר פעמים רבות מתקשים נאשמים נורמטיביים לעשותה.

שישית, נתוניו האישיים של הנאשם כנלמדים מתסקיר שירות המבחן, אף הם מצדיקים התחשבות מסוימת בעונשו.

בהינתן כל האמור לעיל, סבורני כי הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים מצוי במתחם הסבירות, ויש אף ליתן את הדעת הן לאינטרס הציבורי בכיבוד הסדרי טיעון והן לאינטרס הציפייה של הנאשם בחתימתו על הסדר זה.

בכל הנוגע לעניינו של נאשם 2, צודקת התובעת בדבר החומרה הנלמדת ממעשיו והתוצאות הפוטנציאליות הקשות שעלולות היו להיגרם.

יחד עם זאת, סבורני כי הרף אשר הציגה התביעה, הגם שראוי הוא, לא מבטא בצורה מדויקת את כלל הנתונים, וניתן להסתפק בהשתת עונש מתון, באופן משמעותי, מהעונש לו עתרה התביעה. הנאשם היה כבן פחות מ-19 בעת ביצוע העבירה, אמר את שאמר בכזב לשוטר בשטח, אולם כשהגיע לתחנת המשטרה ונחקר שינה את האמור ואמר את האמת. הנאשם הביע חרטה על מעשיו, הסביר כי פעל לבקשת נאשם 1 שהעיר אותו משנתו, ואף הודה בבית המשפט מבלי שנוהלו הוכחות. לנאשם אין הרשעות קודמות, ואף לכך יש ליתן משקל משמעותי.

בבואי לשקול את הנתונים האמורים לעיל, מצאתי להטיל על הנאשמים את העונשים הבאים: