מ.י. פרקליטות מחוז ת"א - פלילי נ' בן עזוז

החלטה

פתח דבר

תיק זה הועבר אלי במהלך שמיעת הראיות עם פרישתו של כב' השופט אפרתי מכס השיפוט.

אין מחלוקת בין הצדדים כי בנסיבות הפרישה נבצר, כהגדרת מונח זה בדין, מהשופט אפרתי לסיים את המשפט.

אין גם מחלוקת אמיתית בין הצדדים ביחס לשלב שממנו ימשך המשפט. ב"כ הנאשם עתר לשמוע את כל העדים שנשמעו פעם נוספת בשל חשיבות שאלת מהימנותם, וב"כ המאשימה הותירה את ההכרעה בבקשה לשיקול דעת ביהמ"ש בשל נימוקי הסניגור.

למרות הסכמת הצדדים, איני רואה עצמי פטורה מלבחון את העדויות, ולהעריך את הצורך בשמיעה חוזרת של עדים שנשמעו בהתאם להלכות המקובלות בעניין זה.

בטרם אדרש לעובדות הקונקרטיות של הבקשה, ולמאפייניו של התיק שלפניי, אעמוד על לוז ההלכות לעניין העברת דיון משופט לשופט עקב נבצרות.

העברה משופט לשופט עקב נבצרות

סעיף 233 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982 (להלן: "החסד"פ"), מורה כי בנסיבות של נבצרות:

"...רשאי שופט אחר להמשיך במשפט מן השלב שאליו הגיע קודמו, ורשאי הוא, לאחר שנתן הזדמנות לבעלי הדין להשמיע טענותיהם לעניין, לנהוג בראיות שגבה קודמו כאילו גבה אותם בעצמו או לחזור ולגבותן, כולן או מקצתן".

הנה כי כן, לבית המשפט שאליו הועבר התיק יש סמכות מלאה לנהוג בראיות כאילו נגבו על ידו, או לחזור ולשמוע ראיות באופן חלקי או מלא.

השאלה שעל בית המשפט לשאול את עצמו טרם מתן החלטה בעניין זה היא אם יש ביכולתו לאור מכלול נסיבותיו של התיק, לקבוע ממצאים, ולעשות שימוש אפקטיבי בעדות ללא שמיעת העד וההתרשמות הבלתי אמצעית ממנו. ההכרעה בעניין זה מורכבת מתמהיל של שיקולים, אשר בכל תיק ותיק, וביחס לכל עד ועד, משתנה נקודת הכובד באיזון ביניהם.

לעניין השיקולים השונים, מושכלות ראשונים הם כי בית המשפט משתית את ממצאיו ביחס לעדים ולמכלול הראיות, על שילוב של התרשמות מעדות העדים, על סימני האמת והשקר שבעדויות, ביחד עם מבחני סבירות והגיון, והשתלבות הראיות במארג הראייתי הכולל. אין חולק כי להתרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט מעדים בתיק יש חשיבות רבה, ובהתאמה נקבעו סדרי העדות בעל פה לפני בית המשפט.

כאשר עד לא נשמע לפני ביהמ"ש, עיקר הממצאים מבוסס על שיקולי הגיון, אם כי במידה מסוימת ניתן להתרשם מאופן ותוכן גרסתו של עד גם למקרא עדותו. בית המשפט שאינו שומע עדות, אמנם אינו יכול ליתן אמון בדברי עד שלא נקלטו במישרין בחושיו, אך הוא יכול לקבל או לדחות את גרסתו, או להעדיף גרסה פלונית של העד על פני גרסה אלמונית, על יסוד דברי העד והשתלבותם במארג הכולל של הראיות.

ברי כי ככל שמדובר בעדויות טכניות, או כאלה הנתמכות בראיות חפציות, פוחת הצורך בהתרשמות אישית של ביהמ"ש מן העד. באותה מידה נכונים הדברים ביחס לעדויות שאינן מרכזיות בתיק, או ביחס לעדויות שהן חלק ממארג כולל של עדויות באותו עניין, במיוחד אם תהא לבית המשפט הזדמנות להתרשם מחלק מן העדויות. לעומת זאת, ככל שמדובר בעד מרכזי, הנוגע לליבת האישום, ששאלת ההתרשמות הישירה ממנו היא בעלת חשיבות, עשויים השיקולים התומכים בשמיעה חוזרת של העדות לגבור.

לצד השיקולים שפורטו לעיל הנוגעים לעצם הערכת הראיות בתיק, יש לקחת בחשבון גם שיקולים נוספים, וביניהם, השלב שבו מצוי התיק, כמות העדים שנשמעה, וכמות העדים שביהמ"ש מתבקש לחזור ולשמוע, גילו של התיק וותק העבירה. כמו כן יש לבחון את האפשרות המעשית לחזור ולזמן את העדים, ואת השאלה אם זימון חוזר יטיל רק טורח על אותם עדים או שהעדה חוזרת עלולה להסב לעדים נזקים ממשיים.

ההכרעה אם להמשיך מהמקום שהדיון נפסק או לחזור ולשמוע עדים משתנה לפיכך ממקרה למקרה בהתאם לנסיבותיו.

ומן הכלל אל הפרט

כתב האישום בתיק זה מייחס לנאשם שני אישומים. הרקע לאישומים על פי הנטען הוא סיומו של קשר זוגי בין הנאשם לבין רונית ראובן, שהייתה קודם לכן בת זוגו במשך כשנתיים וחצי (להלן: "המתלוננת"). באישום הראשון מואשם הנאשם כי בשורה של מועדים איים הנאשם על המתלוננת, הטרידה ופגע בפרטיותה, בין היתר בשיחות פנים אל פנים, בשיחות טלפון ובמשלוח מסרונים. באישום השני נטען כי איים על אחיה של המתלוננת בעצמו ובאמצעות אחר. על יסוד עובדות אלה יוחסו לנאשם עבירות של איומים ופגיעה בפרטיות.

הנאשם כפר במיוחס לו, וטען שהעובדות נוסחו באופן מטעה ובלתי מדויק.