מ.י. פרקליטות מחוז ת"א - פלילי נ' אהרוני

גזר דין

בערב יום הכיפורים תשס"ט פרצו מהומות בעיר עכו על רקע מתיחות בין יהודים לערבים. כמה ימים לאחר מכן ביום 14.10.08 בשעה 20.00 לערך, נפגשה קבוצה של כ-15 בני אדם וביניהם הנאשם במגרש כדורגל בקרבת "בית דני" בשכונת התקווה בתל אביב. הקבוצה דנה בתגובה נקמנית בערבים על רקע המהומות בעיר עכו. המשתתפים החליטו להצית דירות של תושבים ערבים המתגוררים בשכונת התקווה באמצעות בקבוקי תבערה שהושלכו לעבר אותן דירות. הנאשם קיבל "משימה" להצית דירה מסוימת בשכונת התקווה שבה מתגורר ערבי. הוא ניגש לתחנת דלק בקרבת מקום, רכש בנזין ומילא בקבוק פלסטיק שהביא עמו והתקין "בקבוק תבערה". אלא שבדרכו אל היעד ניחם הנאשם והתחרט על המזימה שהשתתף בגיבושה. הוא נטש את בקבוק התבערה במקום כלשהו ולא מימש את תוכנית ההצתה. מתברר שבלילה (15.10.08) הוצתו 3 דירות בשכונת התקווה שבהם התגוררו ערבים.

הנאשם הודה בכל פרטי התנהגותו כמתואר לעיל. הוא אמנם חלק על אחריותו הפלילית בטענות מטענות שונות, אולם לא התכחש לכל צעד שעשה. על בסיס הודאתו בעובדות בחקירת המשטרה ובבית המשפט הורשע הנאשם בעבירות של קשירת קשר להצתה ממניע גזענות, נשיאת נשק וייצור נשק.

מתברר כי בפרשה נעצרו כמה וכמה חשודים אך איש מהם – זולת הנאשם – לא הודה בהשתתפות במפגש או בביצוע ההצתות. לפיכך נאלצה המשטרה לסגור את תיקי החקירה נגד אותם חשודים (ככל הנראה עדות הנאשם – שהוא שותף לדבר עבירה – לא הספיקה מבחינה ראייתית כדי להגיש כתב אישום כנגד החשודים הנוספים).

הנאשם נותן עתה את הדין על חלקו בפרשה. דוקו, הנאשם לא הורשע (וגם לא הואשם) בעבירת הצתה. בעניין זה עמד לו פטור מחמת חרטה. ההרשעה ועמה הצורך בגזר דין מתייחסים לעבירות טיפוסיות שהנאשם מימש (קשירת הקשר, ייצור בקבוק התבערה ונשיאתו).

בא כח המאשימה טוען לחומרתם היחסית של מעשי העבירה. הוא אינו מתעלם מכך שהנאשם אדם צעיר (לעת מעשה כבן 18 שנים), נעדר כל עבר פלילי שגילה עוז ותעצומות נפש לסגת ממחשבתו הרעה חרף ההנעה שנגרמה מכח שיתוף הפעולה של קבוצת הקושרים. אלא שב"כ המאשימה גורס את הצורך בגזר דין הכולל רכיב ממשי של מאסר בפועל והוא על רקע העובדה שמעשי העבירה נעשו כמעשה תגובה נקמני וגזעני. במציאות השוררת במדינת ישראל יש סיכון רב מאוד למסגרת החברתית אם רשויות אכיפת הדין יתייחסו בקלות ראש לתופעות גזעניות.

התובע הצביע על שני פסקי דין של ביהמ"ש העליון שעניינם מעשי עבירה שבוצעו כלפי אזרחים ערבים. בענין אחד הורשעו שני נאשמים בגרימת חבלה בכוונה מחמירה ושוד בחבורה, כאשר קורבן העבירה היה אדם שנחזה להיות ממוצא ערבי. בית המשפט העליון אישר עונש של 3 שנות מאסר בפועל. בית המשפט הצביע על "היבט חומרה ייחודי" המגולם במניע של העבירות הנעוץ בהתחברות צעירים במטרה לתקוף, לפגוע, לבזות ולהשפיל אנשים בשל מוצאם הערבי (ע"פ 9040/05 אוחיון נ' מ"י). בעניין שני אושר עונש של שנת מאסר בפועל לנאשם שהצטרף מדעת ומרצון לחבורת מתפרעים שכללה עשרות צעירים שהיו מצויידים בכלי תקיפה שונים ואשר נועדו לפגוע בערבים. חבורת הבריונים תקפו שני צעירים ערבים במשך שעה ארוכה הלמו בהם בכל חלקי גופם ולא שעו לתחינותיו ולבקשותים של המותקפים שהתחננו על נפשם. אחד מן המותקפים איבד את הכרתו ובכך לא היה די כדי להפסיק את מעשי התקיפה שכללו גם דקירה בסכינים (ע"פ 5258/09 בן חיים נ' מ"י).

מתסקיר שרות המבחן עולה שבשיחות עם הנאשם דיווח זה שבתקופה שקדמה לביצוע העבירות חש צורך להשתייך לקבוצה שתקנה לו גם תחושת שייכות וגם תחושת כח וזהות. הצרכים הללו נבעו מכך שבהגיעו לגיל גיוס לא גויס לצבא, סטה מאורח החיים הדתי שהתנהל במשפחתו, התנתק מהוריו ותפקודו התחיל להתדרדר. בתקופה ההיא אף השתמש באורח ספורדי בסמים (חשיש), אך כבר חלפה תקופה ארוכה מאז שהפסיק את הדבר.

הנאשם הסביר לשרות המבחן שמיד לאחר שהכין את בקבוק התבערה התגבשה אצלו התובנה בדבר חומרת המעשה ולכן חזר בו מן הכוונה לממש את הקשר הפלילי. הוא שלל עמדה בעלת אופי גזעני, אך יחד עם זה ציין שהושפע מן האווירה בארץ בעת ההיא שאופיינה בחוסר ביטחון בעניין המצב הביטחוני.

שרות המבחן העריך שלנאשם יכולות קוגנטיביות תקינות ושהפעולה שלו נבעה כנראה מהתדרדרות בהתנהגות על רקע התבגרותו ועל רקע הניתוק מבני משפחתו. מזה כמה חודשים נעזר הנאשם ביכולות הטיפוליות של שרות המבחן והשרות סבור שיש סיכוי שהמשך שיתוף הפעולה איתו יקדם את הנאשם מאוד. השרות ממליץ על הטלת עונש שיאפשר העמדת הנאשם במבחן למשך שנה שבמהלכה ישולב בטיפול קבוצתי בשרות כדי לסגל לעצמו אורח חיים מסודר, מאורגן, יציב ובוגר.

הסנגור עמד בדבריו על הטיפשות וקלות הדעת שאיפיינו את התנהגות הנאשם. קלות דעת כזו אופיינית לאנשים בגיל צעיר שתופעות שונות של התבגרות מדריכות את מעשיהם. הסנגור ציין את העובדה שמלבד הנאשם לא הועמד איש לדין בפרשה זו. כך יוצא שמי שאמנם חבר לקושרים אך היה אמיץ ונבון דיו כדי לרסן את עצמו ולהימנע מביצוע פעולות ההצתה הוא היחיד שנותן את הדין בשעה שמבצעי ההצתות נפטרו בלא כלום. מיצוי הדין עם הנאשם בנסיבות כאלה יוצר תחושה של אי שוויון וחוסר צדק בסיסי.

הסנגור אינו מתעלם מן החומרה הבסיסית שיש במעשה נקמנות גזעני,אך הוא סבור שצריך לנקוט עונש שיהיה בו כדי לעודד מהלכים של חרטה בעוד מועד, במקום לשדר לערבים מסר שאומר שאין למעשה הבדל בין מי שהתחרט לבין מי שהמשיך וביצע את התוכנית הפלילית עד תומה.

בנסיבות העניין דנן, מגולמת דילמה ענישתית. החלק החמור בהתנהגותו של הנאשם מתבטא בשותפותו בגיבוש הקשר הפלילי. בעיני החרטה וההימנעות מביצוע ההצתה מאיינים את חומרת ייצור בקבוק התבערה ונשיאתו. החרטה אינה מאיינת את חומרת הקשר הפלילי שגובש. שכן בעצם מעורבותו של הנאשם בקשר היה משום חיזוק ועידוד שאר שותפי הקשר לממש את המזימה העבריינית. הא-ראיה שהמזימה אכן בוצעה (בידי אחרים). תכלית הענישה בעניין כגון זה היא למנוע שותפויות עתידיות של קשר פלילי המוזן ממניעים גזעניים לאומניים.

במובן זה באה התנהגות הנאשם בגדרה של תופעה שבית המשפט העליון עמד על חומרתה ועל הצורך לנקוט אמצעי ענישה ממשיים כדי לשרש אותה:

מעבר לכל אלה, קיים היבט חומרה ייחודי הנלווה לפרשה זו, הקשור במניע שהביא למתקפה האלימה מצד המערערים: התחברות בחורים צעירים במטרה לתקוף, לפגוע, לבזות ולהשפיל אנשים בשל מוצאם הערבי ראויה לגינוי חריף ולמסר עונשי שיש בו הוקעה ברורה של מעשים כאלה. מניע עברייני זה, בעל אופי גזעני מובהק, מקומו לא יכירנו בחברה הבנויה על ערכי שוויון והגנה על זכויות אדם. מדינה המוקיעה בחקיקה מעשי הסתה על רקע גזעני, האוסרת התארגנות למטרות גזעניות, ומותירה מחוץ למרוץ הדמוקרטי מפלגות שמצען כולל יסודות גזעניים, נדרשת גם לבטא מסר עונשי ברור לגילויי עבריינות בעלת אופי גזעני [ע"פ 9040/05 אוחיון נ' מ"י).

לדברים הללו יש להסכים ללא כל סייג. שום "מתיחות ביטחונית" או התפרעויות של ערבים ואפילו לא מעשי חבלה ככל שיהיו חמורים ונוראיים, אינם יכולים להצדיק תגובות נקם כלפי אזרחים ערבים שלא חטאו ולא פשעו ושכל חטאם מסתכם בהיותם ערבים.

לפי זה מכיוון שהקשר הפלילי בעניין דנן נקשר למטרה גזענית נקמנית, צריך לממש את המסר הנשמע מפסיקת בית המשפט העליון בדרך של ענישה ממשית מרתיעה.

מנגד אי אפשר להתעלם ולא יהא זה צודק להתעלם מכך שהנאשם גילה כוחות מרסנים מספיקים כדי להתחרט ולהימנע מביצוע מעשה פלילי חמור מאוד. הוא הודה מיד בכל אשר עשה וגם שיתף פעולה עם המשטרה לשם איתורם של חשודים אחרים. אפשר לומר שחל עליו הכלל של "מודה ועוזב" בכפל משמע. ראשית, הוא נסוג מן המזימה בעוד מועד, על פי החלטה עצמית שלו ושנית, הוא הביע חרטה על מעשיו גם על דרך של הודאה במעשה ושיתוף הפעולה עם גורמי החקירה.

הדעת מתקשה לאמץ גישה של מיצוי הדין עם הנאשם בנסיבות כאלה. כדי לפתור את הדילמה נטלתי את פסק הדין בעניין אוחיון הנ"ל כאמת מידה. שם כאמור, נגזר עונש של שנת מאסר בפועל לצעיר שנטל חלק במעשה תקיפה אלים בחבורה כלפי צעירים ערבים. אין ספק שהעניין ההוא חמור מן העניין דנן כמה וכמה מונים. המניע שם והמניע כאן נראים דומים, אולם התוצאה שם והתוצאה כאן מרחק גדול מפריד ביניהם. מה גם שבעניין ההוא לא היתה שום חרטה קודם מעשה. מה שם נדון הנאשם לשנת מאסר בפועל והעונש נמצא ראוי כדי לשקף את מסר הענישה המחוייב בעבירות המונעות ממניעים גזעניים, מסתמא עונש הנופל כדי מחצית העונש ההוא עשוי להלום את צורכי הענישה בענין דנן.

על כן אני דן את הנאשם לעונש כולל של 3 שנות מאסר שמהן 6 חודשים לנשיאה בפועל. יתר המאסר על תנאי ל-3 שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירה שיש בה יסוד של אלימות והיא פשע או עבירה שנובעת ממניע גזעני או לאומני או עבירה של ייצור נשק או נשיאתו.