מ.י. פרקליטות מחוז ת"א-מיסוי וכלכלה נ' נציה ואח'

החלטה

1.מונחת בפניי בקשה לקביעת תנאי שחרור בערובה בעניינו של המשיב.

2.כנגד המשיב הוגש כתב אישום בעבירות לפי סעיפים 3(א) ו-3(ב) לחוק לאיסור הלבנת הון, התש"ס – 2000. על פי כתב האישום המשיב היה מעורב בפרשה חמורה של זיוף תעודות מניה בהיקף של 10 מיליון ₪, שהוכנסו למסחר בבורסה. המשיב, כך עפ"י עובדות כתב האישום, העמיד את חשבון הבנק שלו לרשותו ולשימושו של משיב 1, בעל השליטה בחברת "אורליין ייזום והשקעות בע"מ" והנאשם המרכזי בפרשה, אשר ביצע פעולות בחשבון, באופן הנחזה להיות כאילו בוצעו ע"י המשיב, לשם הכנסת המניות המזוייפות למסחר בבורסה.

3.ב"כ המבקשת טען, כי עצם הגשת כתב האישום בעבירות חמורות מהסוג בהן מואשם המשיב, משנה את מעמדו המשפטי ומקים חשש אינהרנטי להימלטותו מאימת הדין, במיוחד ובפרט נוכח העובדה, כי הערבויות שהוטלו על המשיב בשלב החקירה פקעו עוד טרם הגשת כתב האישום.

אשר למצבו הכלכלי של המשיב טען, כי המשיב לא הציג בפני המבקשת כל ראיה בדבר מצבו הכלכלי הירוד וציין, כי על פי פסיקת בית המשפט העליון, השיקול הכלכלי, גם אם קיים, אינו היחיד. יתירה מכך, הערבויות עליהן עומדת המבקשת אינן גבוהות באופן יחסי לתיקים מהסוג הזה, ובכך יש משום התחשבות במצבו של המשיב.

4.ב"כ המשיב עתר לדחות את הבקשה ולהימנע מהטלת ערבויות על המשיב. לשיטתו, אין חובה להטיל ערבויות בתיק של עבירות כלכליות ועל בית המשפט להפעיל את סמכותו באופן זהיר ומידתי.

עוד טען, כי המשיב הוכיח במעשיו, שאין בכוונתו להימלט מאימת הדין, שכן תוקפן של הערבויות פקע באפריל 2007 ומאז ובמשך תקופה ארוכה היה משיב ללא כל ערבויות ולא נמלט, גם כאשר קיבל, לפני כשנה, הודעה מהמבקשת על קיומו של שימוע בטרם הגשת כתב אישום.

אשר למצבו הכלכלי של המשיב טען, כי מדובר באדם המצוי בחובות כבדים, אשר נדרש לקחת הלוואות מבני משפחתו, פונה מביתו ונתבע ע"י הבנק בסכום של 1,500,000 ₪. המשיב, הגם שמנסה לשקם את מצבו, אינו עובד כיום ואף אשתו אינה עובדת.

בהתחשב בכל האמור, עתר ב"כ המשיב להתחשב במצבו של המשיב ולדחות את הבקשה, לחילופין עתר להסתפק בחתימה על ערבות צד ג' ולחילופי חילופין, עתר שלא להטיל עליו ערבויות גבוהות מאלה שהוטלו על המשיב 3, שחלקו על פי כתב האישום, חמור מזה של המשיב.

דיון

5.מקום בו משחרר בית המשפט נאשם בערובה בהעדר עילת מעצר, בהתאם לסעיף 44(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996, על תנאי הערובה להלום את תכליתה, הבטחת התייצבותו של הנאשם למשפט או לריצוי עונשו וכן לעמוד בדרישת המידתיות (בש"פ 3611/93 פרץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (1) 855, 862 (1994), בש"פ 63/98 אדזיאשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (1) 160, 164 (1998), בש"פ 4972/07 פואז נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2008)).

בקביעת תנאי הערובה על בית המשפט לשקול, בין השאר, את מהות וחומרת העבירה המיוחסת לנאשם, את עברו הפלילי, את המידע המצוי בידי התביעה ואת מצבו הכלכלי ויכולתו להמציא את הערובה הנדרשת. "יוער, כי אף שאופייה של הערובה אינו צריך להיגזר, באופן בלעדי, ממצבו הכלכלי של העורר או מחומרתן ומהותן של העבירות המיוחסות לו, הרי שהוראת סעיף 46(ב) לחוק המעצרים, והפסיקה שבאה בעקבותיה, אינן מותירים ספק באשר לכך שניתן להביא שיקולים אלה במניין השיקולים לעניין גובהה ואופייה של הערובה... (בש"פ 284/05 רבי כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.1.2005)...)" (בש"פ 9354/09 נחום גלמור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.12.2009 – להלן "עניין גלמור").

שיקול נוסף שעל בית המשפט לשקול הוא השלב בו מצוי ההליך הפלילי, שהרי אין דומה הטלת ערובה על מי שטרם הוגש נגדו כתב אישום להטלת ערובה על נאשם. עצם הגשת כתב אישום היא "קו פרשת מים", המשנה את מצבו המשפטי של אדם מחשוד לנאשם ומשמעותה, כי לעמדת התביעה, קיימות ראיות לכאורה המבססות אישום ברמה של סיכוי סביר להרשעה. עובדה זו, כך קבע בית המשפט העליון בעניין גלמור, היא "בעלת משמעות בקביעת הערובה".

על האיזון הראוי בין מכלול השיקולים עמדה כבוד השופטת פרוקצ'יה בבש"פ 1772/05 רש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.3.2005) –

"בהערכת תנאי הערובה חשוב למצוא את נקודת האיזון הראויה אשר תבטיח מצד אחד את תכליתם – התייצבות הנאשם למשפטו, ומצד שני לא תעמיס עליו נטל מיותר אשר הוא יתקשה לעמוד בו, וייעצר עקב אי יכולתו לענות לתנאים אף שאין הם חיוניים להבטחת תכלית ההתייצבות למשפט".

6.ומן הכלל אל הפרט –

אכן, אין כל אינדיקציה ראייתית ישירה לכוונת הימלטות מן הדין מצד המשיב. אולם, כבר נקבע, כי "אך לעתים נדירות יעלה בידי התביעה להוכיח במפורש ובמפורט, כי בכוונתו של נאשם להלמלט מן הדין וברגיל תלמד כוונתו מכלל נסיבות העניין, לרבות ממהותה של העבירה שבה הואשם" (בש"פ 1986/94 מדינת ישראל נ' עמר, פ"ד מח (3) 133, 144 (1994)).

העבירות בהן מואשם המשיב חמורות והעונש המרבי הקבוע בצדן – כבד.

כאמור, עצם הגשת כתב אישום כנגד המשיב ושינוי מעמדו המשפטי מחשוד לנאשם, מחייב הטלת ערובה שתבטיח את התייצבותו למשפטו ותמנע התחמקותו מההליכים המתנהלים נגדו.

בבואי לקבוע את גובה הערובה עליי להתחשב, בין היתר, במצבו הכלכלי של המשיב. המבקשת אינה מתעלמת מטענתו של המשיב במישור זה ומסכימה לקביעת ערובה שאינה גבוהה ביחס לתיקים בעבירות דומות. עוד יש לציין ולהעיר, כי מצבו של המשיב אינו שונה מעניינו של משיב 3.