מ.י. פרקליטות מחוז ירושלים נ' תורגמן

גזר דין

הרקע

1.תיק זה החל להתברר לפני כב' השופט לי-רן, ועבר לטיפולי בעקבות פרישתו מכס השיפוט. ביום 7.4.2013 הרשעתי את הנאשם לפי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק).

בהתאם לעובדות כתב-האישום בהן הודה הנאשם, ביום 20.4.2008 בשעה 22:45 או בסמוך לכך, החנה הנאשם את המשאית בה נהג, כאשר היא חסמה את המעבר להולכי רגל על המדרכה. אותה עת, ירד מאוטובוס המתלונן, קשיש יליד 1934 המתקשה ללכת וראייתו לקויה, בלווית אשתו. המתלונן ניסה לעבור למדרכה החסומה על-ידי המשאית, אך לא הצליח לעשות כן. משפנה המתלונן לנאשם ואמר לו להזיז את המשאית, דחף הנאשם את המתלונן בכתפיו. כתוצאה מכך, המתלונן נפל על המדרכה ונגרם לו שבר תת-ראשי בירך שמאל. המתלונן אושפז בבית-החולים ונזקק לניתוח.

הסדר הטיעון לעניין העונש

2.הצדדים הגיעו להסדר טיעון במסגרתו הוסכם כי הנאשם יודה בעובדות כתב-האישום ויורשע. יוטלו עליו שישה חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות (בכפוף לחוות-דעת ממונה) ומאסר על-תנאי. אשר לרכיבים הכספיים בעונש - הוסכם כי המאשימה תטען לפיצוי לעיזבון המתלונן שבינתיים הלך לעולמו וכן קנס בסך כולל של עד 10,000 ₪ ואילו הנאשם לא יהיה מוגבל בטיעוניו לעניין הרכיב הכספי.

טיעוני הצדדים

3.מאחר שבחוות-דעת הממונה נמצא הנאשם כשיר לריצוי עונש מאסר בדרך של עבודות שירות, עתרו באי-כוח הצדדים במשותף לכיבוד הסדר הטיעון ביניהם לעניין רכיב המאסר, כך שיושתו על הנאשם שישה חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות. באי-כוח הצדדים נימקו את ההסדר בכך שהנאשם הודה ולקח אחריות על המעשים באופן שחסך את הצורך להעיד את אשת המתלונן המנוח, שהיא עצמה אישה מבוגרת; בחלוף הזמן מאז ביצוע העבירה; וכן בעובדה שלנאשם עבר פלילי ישן שאינו ממין העניין.

4.המחלוקת בין הצדדים נסובה בעיקרה על הרכיבים הכספיים בעונש. המאשימה עתרה לקנס ולפיצוי בסך כולל של 10,000 ₪, כשעיקר הסכום ייפסק כפיצוי לטובת עיזבון המתלונן.

מנגד, הסנגור טען כי מצבו הכלכלי של הנאשם קשה, וכי ריצוי מאסר בעבודות שירות כרוך אף הוא בחסרון כיס לנאשם שלא יוכל לעבוד לפרנסתו. עוד עמד הסנגור על נסיבותיו האישיות של הנאשם. הסנגור הוסיף וטען כי המאשימה לא הביאה כל ראיה לעניין נזק כספי שנגרם למתלונן. בהתאם לכך, עתר הסנגור להימנע מהטלת קנס ופיצוי כלשהם..

דיון והכרעה

5.לא יכול להיות חולק כי המעשה בגינו הורשע הנאשם לפי הודאתו הינו חמור. הנאשם דחף קשיש המתקשה ללכת וראייתו לקויה. עקב דחיפתו על-ידי הנאשם, נפל הקשיש על המדרכה, נגרם לו שבר תת-ראשי בירך שמאל והוא נזקק לניתוח בבית-חולים. נראה כי דחיפת המתלונן לא היתה מעשה מתוכנן מראש, אלא היא בוצעה בלהט הרגע. אף-על-פי-כן, עסקינן במעשה אלים ומכוער, שכוון כלפי קשיש שכל חטאו היה בכך שהעז לבקש מהנאשם להזיז את משאיתו שחנתה על המדרכה וחסמה את נתיב הליכתו של המתלונן. חומרה מיוחדת טמונה בכך שמעשה האלימות הופנה כלפי אדם מבוגר כבן 74 שהתקשה בהליכתו ובראייתו ובעת המעשים לווה על-ידי אשתו שהיתה עדה לאירוע. בכך חותר מעשה האלימות של הנאשם תחת האינטרס הציבורי והפרטי כאחד, להגן על שלמות הגוף והנפש ועל תחושת הביטחון האישי של כלל בני החברה, ובמיוחד אלה בקרבנוּ המתקשים להגן על עצמם בשל גילם המבוגר. תוצאתו של מעשה-העבירה שביצע הנאשם היתה קשה למתלונן - שבינתיים הלך לעולמו - בגין השבר שנגרם לו בירך ובגין הניתוח שנאלץ לעבור. מעשה אלימות מן הסוג הנדון מצריך ענישה מוחשית שתהלום את חומרתו, ותעביר מסר ברור כנגד ביצוע מעשי אלימות בכלל, וכנגד ביצוע מעשי אלימות המופנים כלפי קשישים וחסרי ישע בפרט. על הנוקט במעשה אלימות נגד קשיש תוך ניצול חולשתו היחסית ויכולתו המופחתת להגן על עצמו, לדעת כי מעשה זה טומן בחובו אנטי חברתיות מובהקת, המשליכה על חומרת העונש שיושת בגין אותו מעשה.

לצד מכלול הנסיבות לחומרה, ניתן להצביע במקרה דנן גם על שיקולים לקולא. ראשית, הנאשם הודה ונטל אחריות על מעשיו. הודאת הנאשם חסכה ניהול הוכחות, וייתרה את הצורך בהעדת אשתו של המתלונן שהיא בעצמה אישה מבוגרת (כאמור, המתלונן בינתיים הלך לבית עולמו, וממילא לא ניתן היה להעידוֹ). לכך יש להוסיף את חלוף הזמן הניכר מעת ביצוע העבירה (מעל חמש שנים). זאת ועוד; לנאשם שהינו כבן 50, עבר פלילי ישן שאינו ממין העניין (ההרשעה האחרונה היא משנת 2007 בגין עבירה של החזקת סמים לצריכה עצמית).

6.בהתחשב בעקרון ההלימה כעקרון מנחה בענישה; בעוצמת הפגיעה בערכים המוגנים; במדיניות הענישה הנוהגת; ובנסיבות ביצוע העבירה וחומרתן; אני סבורה כי העונש המוסכם של שישה חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות, הינו עונש מקל יחסית. יחד עם זאת, בשים לב למכלול השיקולים לחומרה ולקולא עליהם עמדתי לעיל, לא ראיתי לחרוג מההסכמה אליה הגיעו הצדדים לעניין רכיב המאסר.

אשר לרכיבים הכספיים - כפי שצוין בפיסקה 4 לעיל, המאשימה עתרה להטלת קנס ופיצוי לטובת משפחת המתלונן בסכום כולל של 10,000 ₪. לגישת המאשימה, על הפיצוי להיות הרכיב הכספי הדומיננטי ביחס לקנס. הנאשם התנגד להוספת רכיב כספי לעונש הנגזר עליו.

7.ככלל, לפיצוי נפגע עבירה במסגרת ההליך הפלילי מספר מטרות אפשריות המשלבות תכליות אזרחיות ביחד עם תכליות מהתחום הפלילי. עמד על כך כב' השופט מלצר בזו הלשון:

"לפיצוי שנפסק לטובת נפגע עבירה קיימות מספר תכליות שונות, המשקפות את היותו פיצוי בעל רכיב אזרחי דומיננטי המתקיים ב"סביבה" פלילית-עונשית (ראו: רע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 418 (2002) (להלן: עניין אסף)). בין התכליות האמורות ניתן לציין את הבאות: מתן סעד לנפגע העבירה בטווח זמנים קצר, מבלי שייאלץ להמתין לסיום הליכים אזרחיים בעניינו; מניעת מפגש מחודש עם העבריין שפגע בו במסגרת של הליך אזרחי נוסף; הכרה חברתית בסבלו של הנפגע; העלאת מעמדו של קורבן העבירה בהליך הפלילי, כחלק מהמגמה לשלבו בהליך הפלילי ולהכיר בזכויותיו במסגרת הליך זה; ואף יסוד של היטהרות לעבריין עצמו, שחיובו בפיצוי לטובת הנפגע עשוי לתרום לשיקומו...".

(ע"פ 8745/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 30 (לא פורסם, 30.11.2011)).

כאמור, אין חולק כי מעשיו של הנאשם גרמו למתלונן שבר תת-ראשי בירך שמאל והוא נזקק לאשפוז בבית-חולים ולניתוח ברגלו (זאת בהתאם לפיסקה 3 לכתב-האישום בו הודה הנאשם). בעת ביצוע העבירה, היה המתלונן קשיש כבן 74, שהתקשה בהליכה וראייתו היתה לקויה (זאת בהתאם לפיסקה 2 לכתב-האישום בו הודה הנאשם). על רקע כל אלה, יש להניח כי אשפוזו בבית-חולים והצורך בניתוח ובהתאוששות לאחר מכן היו קשים למתלונן ולבני-משפחתו והיו כרוכים בסבל. נוכח חומרת המעשה וכיעורו, ונוכח החבלות שנגרמו למתלונן, אני בדעה כי בנסיבות העניין יש מקום להטלת פיצוי מהותי על הנאשם. מאחר שבמקרה דנן נפגע העבירה הלך לבית עולמו, ישולם הפיצוי למי שבא בנעליו (ראו: ע"פ 5761/05 מג'דלאוי נ' מדינת ישראל, בפיסקה ח(2) (לא פורסם, 24.7.2006)).

8.בכל הנוגע לשיעור הפיצוי - בהתאם לסעיף 77(א) לחוק העונשין, הפיצוי משתלם בגין נזק או סבל שנגרם לנפגע העבירה, לרבות נזק בלתי ממוני, וזאת עד התקרה הקבועה באותו סעיף (ראו: ע"פ 4666/12 גורבץ נ' מדינת ישראל, פיסקה 14 (לא פורסם, 8.11.2012)). בהתייחס לטענות הסנגור, יוער כי במסגרת ההליך הפלילי, שיעור הפיצוי אינו מוכח באמצעות דרכי ההוכחה הנהוגות במשפט האזרחי. מדובר בקביעה המסורה להערכת בית-המשפט "פרי איזון בין מכלול של שיקולים וביניהם מכלול נסיבות העניין, היקף הנזק שנגרם ותוצאותיו" (ראו והשוו: דברי כב' השופטת ארבל בע"פ 10632/07 מזרחי נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (לא פורסם, 10.6.2008)).