מ.י. פרקליטות מחוז ירושלים נ' סיידו

החלטה

בפניי התנגדות מטעם ההגנה להגשת העתק תעודת בלון הגז המשמש בבדיקת שכרות באמצעות מכשיר הינשוף. תעודה זו היא למעשה תווית המוצמדת לבלון, ובה רשומים ערכי ריכוז האתנול וערכים נוספים המצויים במיכל הגז. כיום מסופקים מיכלי הגז ליצרן מכשיר הינשוף על ידי חברת "ספנטק" מאנגליה (להלן: התעודה). לטענת ב"כ הנאשם הגשת התעודה שלא על ידי עורכה, מהווה עדות מפי השמועה שאין לקבלה.

בהתאם להחלטתי מיום 31.10.2010 סיכמו הצדדים בכתב את טענותיהם בנוגע לסוגיה זו.

ב"כ הנאשם טען בסיכומיו כי התעודה אינה מהווה "רשומה מוסדית" כהגדרתה בפקודת הראיות ובנוסף, אין היא נכללת באחד החריגים הקבועים בחוק ובפסיקה לכלל הפוסל עדות מפי השמועה. לחיזוק טענותיו צירף ב"כ הנאשם את החלטתו של כבוד השופט נהרי במסגרת תיק תת"ע 36269/08 מ.י ענף תנועה ת"א נ' סרגיי פרקל (לא פורסם, 24.10.2010), בה התקבלה טענה זו; ואת החלטתו של כבוד השופט איזקסון בתת"ע 36323/07 מ.י ענף תנועה ת"א נ' רוזנברג חן (לא פורסם, 27.10.2010) כי המסמך יוגש בכפוף להסתייגות הסניגור.

המאשימה מנגד טענה כי לצורך הוכחת שכרות נאשמים, אין צורך בהוכחת אמיתות הכתוב בתעודה. מבחינה מהותית על המאשימה להוכיח כי תהליך הכיול במכשיר והפעלתו נעשו כהלכה. עדותם של עדי התביעה נוגעת לעצם הבדיקות אותן ביצעו באמצעות המכשיר ולא לערך הגז בבלון או לאמינות התעודה. לטענת המאשימה, הדרישה להעיד עובד מעבדה מטעם היצרן היא דרישה בלתי סבירה.

דיון

קראתי בעיון את סיכומי הצדדים ושקלתי היטב את טענותיהם. בסופו של דבר מצאתי לדחות את עמדת ההגנה.

בית המשפט המחוזי בעפ"ת (י-ם) 10-04-25457 מדינת ישראל נ' עוזרי (לא פורסם, 14.10.2010) קבע את אמינותו וחוקיותו של מכשיר הינשוף ואת חזקת התקינות העומדת לו. בכך קיבל בית המשפט המחוזי את עמדתם של הרכב השופטים בת' 11893/07 מדינת ישראל ע"י לשכת תביעות את"ן בית דגן נגד עוזרי (לא פורסם, 7.3.2010). שתי הערכאות בחנו את אופן פעולת המכשיר והפעלתו, לרבות בדיקות הכיול והאימות הנערכות לו באמצעות בלוני הגז, התאמתו לדרישות המחוקק ודרך קליטתו לשימוש בישראל. בשתי הערכאות הגיעו הרכבי השופטים למסקנה כי באופן כללי "המכשיר מבצע מלאכתו כהלכה" ו"ראוי לשמש לאכיפה בפלילים בתחום שאליו נועד".

משנקבעה חזקת תקינות ואמינות למכשיר, כל שנדרשת המאשימה להוכיח הוא כי המשטרה פעלה בהתאם להוראות היצרן ולחוברת ההפעלה. במסגרת זו אין היא נדרשת לאמת את הערך הרשום על התעודה. ככל שההגנה סבורה כי נפל פגם באמיתות הרישום, עליה נטל ההוכחה.

יתרה מזו, במכשיר הינשוף מותקן מנגנון המזהה סטייה לא תקינה בין ערך הגז הידוע לבין הערך הנמדד. לפיכך, במידה שישנה אי התאמה בין הערך הכתוב על התעודה לבין ערך הגז המצוי בפועל, יתריע על כך המכשיר ויינעל. אם לא עשה כן, ובהתבסס על חזקת התקינות המיוחסת לו, הרי שהסטייה בין הערכים היא בטווח התקין. מכל מקום הטוען אחרת, עליו הראיה.

מקובלת עלי עוד עמדת המאשימה לפיה הדרישה להעיד את עובדי המעבדה של חברת ספנטק, יצרנית בלוני הגז, אינה סבירה. הדעת נותנת כי בלוני הגז המיוצרים על ידי חברת ספנטק מכויילים ונבדקים באמצעות בלוני גז או מכשירים אחרים, ואלו על ידי אחרים וכך הלאה, אשר יום יבוא וההגנה תבקש לבדוק גם אותם. אין לכך סוף ולא ניתן לתת לכך יד. מקובל כי עד מומחה רשאי להסתמך בעדותו על חומר עזר וראיות מכלי שני, לרבות מחקרים, בדיקות ונתונים שנעשו ונאספו על ידי אחרים, אף אם הוא עצמו לא היה שותף להם. (אמנון סטרשנוב "ראיות מדעיות ועדויות מומחים בבית המשפט" רפואה ומשפט (ספר היובל) 177, 183 (נובמבר, 2001); ע"פ 566/89 מרציאנו נ' מדינת ישראל, פ"מ מו(4) 539, 545 (1992)). מדברים אלה ניתן להקיש גם לעניינינו. טכנאי המעבדה והמפעילים רשאים להסתמך על נתוני התעודה שסיפקה חברת ספנטק ללא צורך בעדות מי מעובדיה בעניין.

די בכך כדי לדחות את התנגדות ב"כ הנאשם להגשת התעודה. ואולם גם לגישת ההגנה ואף אם מדובר בעדות מפי השמועה, הרי שניתן לקבל את התעודה כראיה קבילה בהתאם לחריגים לכלל.

כלל הוא כי עדות מותרת בבית המשפט היא עדות על עובדות שנקלטו בחושיו של העד. מאידך, כאשר עד מעיד על עובדות שנקלטו על ידי אחר ונודעו לעד, המדובר בעדות מפי השמועה, הפסולה להוכחת אמיתות תוכנה. לכלל זה האוסר עדות מפי השמועה מספר חריגים, הקבועים בהוראות החוק ובהלכה הפסוקה.

הרעיון העומד בבסיסו של הכלל האוסר על עדות מפי השמועה הוא החשש "שמא יבוא בית המשפט לכלל טעות בשל קבלתה של ראיה, שמהימנותה ואמינותה אינה ניתנת לבדיקה נאותה; שהרי חקירת העד המוסר "דבר" מפי השמועה מצומצמת, מטבע הדברים, לעניין עצם "שמיעת" הדבר על-ידו, להבדיל מ"אמיתות תוכנו" שעליו יכול להעיד ה"אומר" בלבד.

"החריגים הרבים והמגוונים שנקבעו לאיסור זה, נעוצים בעיקרם בקיומן של נסיבות המקטינות את החשש למהימנות "השמועה" והמאפשרות לבית המשפט: ראשית – לבחון בעצמו את אמינות הדברים על-פי שיקולי היגיון ושכל ישר, ולאור הראיות האחרות שבאו בפניו; ושנית – להעניק ל"שמועה" את אותו המשקל הראייתי הראוי לה בנסיבות העניין". (יעקב קדמי, על הראיות, חלק שני 671 (2009)).

המגמה הרווחת בפסיקה אפוא היא מעבר משאלת הקבילות לשאלת המשקל. וכך בר"ע 423/83 מדינת ישראל נ' עזבון המנוחה ורד סילוורמן ז"ל, לז (4) 281, 286 (1989):

"...המגמה, אשר באה לידי ביטוי בהתפחותו של המשפט כהשתקפותה בחקיקה ובפסיקה בישראל..., היא של צמצום הסייגים, החלים על קבילותן של ראיות, כדי להותיר בידי המשפט את הסמכות להחליט על משקלה של הראיה. הווה אומר, במקום המחסום, שהיקפו הולך אט אט ומצטמצם, מתפתחת גישה, המבכרת בדיקה עניינית של הראיה על ידי הערכאה השיפוטית. בעקבות הגשת הראיה ולאור אופיה ומהותה, יכול, כמובן, להישלל ממנה משקל כלשהו, אך איננו נמצאים אז בתחום הקבילות אלא בתחום הערכת הראיות".

לאחר שבחנתי את הדברים ולאור האמור לעיל, התרשמתי כי בנסיבות העניין החשש ביחס למהימנות התעודה אינו גבוה, וגם מטעם זה מצאתי לקבלה כראיה קבילה.

בסעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 קבע המחוקק כי "רשומה מוסדית" תהא ראיה קבילה לאמיתות תוכנה. המדובר באחד החריגים הקבועים בחוק לכלל האוסר עדות שמיעה. "רשומה מוסדית" מוגדרת בסעיף 35 כ"מסמך, לרבות פלט, אשר נערך על ידי מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד".

לשיטתי, אין מניעה לראות בתעודה שעורכת חברת ספנטק כמסמך שהינו "רשומה מוסדית". אולם נוכח עמדת המאשימה, היעדר הוכחת התנאים הבסיסיים הקבועים בחוק והתנגדות ב"כ הנאשם להגשת התעודה כ"רשומה מוסדית", אין מקום להחלת החריג במקרה זה.