מ.י. פרקליטות מחוז ירושלים נ' זהור ואח'

החלטה

אתחיל בדיון שלא בנוכחות עו"ד מוחמדיה ב"כ נאשמת 1.

ניתנה והודעה היום ה' שבט תשע"א, 10/01/2011 במעמד הנוכחים.

שולמית דותן, נשיאה

הכרעת דין

על פי הודאת הנאשמים אני מוצאת אותם אשמים בעבירה של מסירת ידיעה כוזבת ונסיון לקבל דבר במרמה.

ניתנה והודעה היום ה' שבט תשע"א, 10/01/2011 במעמד הנוכחים.

שולמית דותן, נשיאה

גזר דין

על פי מהות המעשים המיוחסים לנאשמים ניתן לקבוע כי מדובר במעשים חמורים באשר הם מתבצעים בתוך הגוף שאמור לאכוף את החוק ולחקור על ביצוע העבירות ולכן שימוש בו כדי לבצע מסירת ידיעה כוזבת יש בו אלמנט של העזה. גם מטרת המעשה, שהיא קבלת פיצויים במקום שמוסר הידיעה הכוזבת סבור שאינם מגיעים לו והעבירה מיועדת להשגת אותם פיצויים – היא מטרה פסולה מאד. לכן המעשים אינם יכולים להחשב כמעשים קלי ערך.

יחד עם זאת, על בית המשפט לשקול את כל הנסיבות האחרות הרלוונטיות לענין.

לפניי בני זוג שהנאשמת היא ילידת שנת 1970 והנאשם יליד שנת 1963 , שניהם ללא עבר פלילי בכלל. שניהם לא היו עדים לארוע של תאונה בה נפגע בנם כשהיה בן 12 שנים והם שמעו על הארוע מפי עדי ראיה. בד בבד עם שמיעת הידיעה על הארוע, מאן דהוא גם נתן להם עצה רעה לפיה עליהם לטעון שהתאונה התרחשה בשטח ישראל כדי שיהיו זכאים לפיצויים בגין הנזק שנגרם לבנם שאין מחלוקת שאכן נפגע בתאונה. הנאשמים התנהגו מתוך שיקול דעת מוטעה. מכיוון שהנאשמת הינה אזרחית ישראל היתה היא זאת שמסרה את ההודעה הכוזבת למשטרה וגם הנאשם קיבל אחריות לפני בגין ביצוע מעשה זה בהיותו בעלה של הנאשמת ובהיותו שותף למעשה שעשתה.

הנאשמים לא הצליחו להשיג את טובת ההנאה שביקשו להשיג באמצעות המעשה השקרי. הם מודים בעובדות המיוחסות להם בכתב אישום המתוקן ומקבלים אחריות. שניהם הביעו צער על המעשה. אני מקבלת את טענת ב"כ נאשם 2 שמדובר באותו מעשה אשר ממלא אחר יסודות שתי העבירות שיוחסו לנאשמים ודין הוא כי העונש שייגזר על הנאשמים יהיה העונש על המעשה שעשו.

הרשעת הנאשמים לפחות תכביד, ויש לקוות שלא יותר מכך, על הליך בקשת לאחמ"ש שתלוי ועומד כבר מזה 5 שנים במשרד הפנים בירושלים. אין ספק שאלמלא אותו רגע של חוסר מחשבה, לא היו הנאשמים שלפני – שהם אנשים נורמטיבים – עושים מעשה שיש בו לסכן בקשה חשובה כל כך מבחינתם.

ב"כ נאשם 2 גם ציין בצדק שכיוון שהנאשם הוא תושב השטחים לא יוכל לבצע של"צ. בית משפט זה מודע לכך שלמקרים רבים, גם אם לא תמיד, יכול הליך כזה להסתיים בהימנעות הרשעת הנאשם תוך הטלת צו של"צ. הנאשם שלפני איננו יכול מלכתחילה להיות זכאי לתוצאה כזאת.

חלוף הזמן הרב מאז ביצוע העבירות מחזק את הקביעה שהנאשמים הם אנשים נורמטיבים שמגדלים את חמשת ילדיהם בכוחות עצמם תוך התמודדות עם הקשיים הנובעים ממחלתו הקשה של הנאשם.

בנסיבות אלה, יש לחרוג מן העמדה העונשית שהציגה התביעה למרות שזאת העמדה הראויה בדרך כלל. הרבה לפנים משורת הדין ובעיקר בתוך התחשבות במחלתו של הנאשם, גם העונש הכספי לא יוכל להיות גבוה במקרה זה חרף העובדה שכיוון שמטרת ביצוע העבירה היתה השגת פיצויים בדין היה מקום להטיל עונש כספי שיעקר את כדאיות המעשה. כאן המקום לציין שהעונש צריך להיות עונש על הנאשם עצמו והרתעת אחרים איננה צריכה להיות על גבו של הנאשם אלא תוצאת לוואי של העונש. גם מטרה חשובה זו של הענישה איננה מתעלמת מנסיבותיו האישיות של הנאשם שבית המשפט עומד לגזור את עונשו.

במכלול השיקולים האמורים, אני דנה כל אחד מן הנאשמים לאלה:

1.מאסר 4 חדשים אותו לא ירצה, אלא אם כן, יעבור תוך שנתיים מהיום עבירה על סע' 243 או 415 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 או נסיון לעבור כל אחת מעבירות אלה.

2.קנס בסך 1,000 ₪ או מאסר 10 ימים תמורתו. כל אחד מהנאשמים יוכל לשלם את הקנס בחמישה תשלומים שווים ורצופים החל ביום 5.2.11 ובכל חמישה בחודש שלאחריו. לא ישולם אחד השיעורים במועדו תעמוד כל יתרת הקנס לפרעון מידי.

זכות ערעור לפני בית המשפט המחוזי בירושלים תוך 45 יום מהיום.

ניתנה והודעה היום ה' שבט תשע"א, 10/01/2011 במעמד הנוכחים.