מ.י. פרקליטות מחוז ירושלים נ' אדקידק ואח'

גזר דין

בבוקר יום 27.1.2005 הגיעו הנאשמים לבית המשפט המחוזי בירושלים, יחד עם אביהם ובני משפחה נוספים, כדי ללוות את קרוב משפחתם שדיון בעניינו התקיים בבית המשפט. בעת שנמצאו בכניסה למתחם בית המשפט, הסתבכו באירוע אלים, שבמהלכו תקפו מאבטחים מצוות משמר בית המשפט. כתוצאה מן האירוע, ביום 37.3.2007, הוגש נגד הנאשמים ונגד אביהם כתב אישום, שבו יוחסו להם, בין היתר, עבירות בתחום האלימות.

תחילה כפרו הנאשמים בעובדות כתב האישום. על פי הגרסה שמסרו בדיון ביום 28.1.08, הם הותקפו על ידי מאבטחי בית המשפט ללא כל הצדקה, וזאת – בטרם הספיקו להיכנס למתחם בית המשפט. ואולם, בפתח הישיבה שנועדה לשמיעת ההוכחות, ביום 8.6.2009, במסגרת הסדר טיעון, הודו הנאשמים במיוחס להם בכתב האישום המתוקן. כן הוסכם בין הצדדים על ביטול כתב האישום נגד אביהם של הנאשמים, שהיה נאשם 3 בתיק.

בהתאם לאמור, הכרעתי את דינו של כל אחד מהנאשמים והם הורשעו בדין, על פי הודאותיהם, בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום המתוקן. על פי עסקת הטיעון, בוטל כתב האישום נגד אביהם של הנאשמים, בכפוף לחתימתו על התחייבות כספית להימנע למשך שנה מכל עבירת אלימות. נאשם 1 הורשע בעבירות לפי סעיפים 380 ו-192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק), ואילו נאשם 2 הורשע בעבירה לפי סעיף 379 לחוק.

בישיבה מיום 23.12.2009, אשר נועדה לשמיעת ראיות הצדדים וטענותיהם לעונש, הוגשו תסקירים של שירות המבחן אודות הנאשמים, שמהם עלה, כי הנאשמים חזרו בהם מהודאותיהם.

בקשות הנאשמים לחזור בהם מהודאותיהם והנימוקים לדחייתן הובאו בהרחבה בהחלטה מיום 16.4.2010, ואין צורך לחזור על הדברים. ניתן לומר בתמצית, כי הבקשות נדחו לאחר שלא נמצא שום נימוק המצדיק לאפשר לנאשמים לחזור בהם מהודאותיהם, ומאחר ששוכנעתי כי הנאשמים הודו במעשים שיוחסו להם בכתב האישום המתוקן מרצונם החופשי ומתוך הבנה וקבלת הדין, לאחר שקיבלו ייעוץ משפטי הולם ומלא.

בהתאם לכך, נשמעו הטיעונים לעונש בעניינם של הנאשמים ביום 17.5.2010.

קודם לכך, אני מוצאת שיש לשוב וליתן ביטוי לעובדות כתב האישום המתוקן, שבהן הודו הנאשמים, ושבגינן ייגזר עונשם: כאמור, ביום 27.1.2005, הגיעו הנאשמים, יחד עם אביהם ובני משפחה נוספים לבית המשפט המחוזי בירושלים, שם נדון עניינו של בן משפחה נוסף, שהואשם בעבירה נגד ביטחון המדינה. מאבטחי בית המשפט מנעו את כניסתם של הנאשמים למתחם בית המשפט מסיבות בטחוניות, ובתגובה החלו הנאשמים להתפרע מחוץ למתחם בית המשפט. נאשם 1 ניאץ וגידף את אחראי משמרת האבטחה במקום, יעקב ארבלי, ואף איים עליו שירצח אותו. לאחר מכן, בעת שארבלי יצא את המתחם לכיוונו של נאשם 1, במטרה לעכבו, תקפו הנאשמים אותו ומאבטח נוסף, אשר אבני, שיצא להגנתו. נאשם 1 הלם באגרופיו בארבלי, וכתוצאה מכך הוא נחבל בראשו, ואילו נאשם 2 אחז במאבטח אבני ודחף אותו במורד מדרגות שהיו במקום. אין מחלוקת, כי גם נאשם 1 נחבל במהלך האירוע.

באת כח המאשימה עמדה על השיקולים לחומרה, ובמיוחד הדגישה את החומרה היתירה הגלומה בתקיפת מאבטחים, אנשי משמר בית המשפט. לפי טענתה, גם העובדה שהנאשמים הודו במיוחס להם ונמנעו מניהול המשפט אינה יכולה להיזקף לזכותם במקרה זה, וזאת בשל התנהלותם הנפסדת לאחר מכן.

לאור האמור, מבקשת המאשימה להטיל על נאשם 1 עונש מרבי של 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות וכן קנס ופיצוי למר ארבלי, שנפצע במהלך האירוע. כן היא מבקשת להטיל על נאשם 2 עונש של"צ בהיקף מרבי, וכן קנס ופיצוי למר אבני.

בפתח טיעוניהם לעונש, עתרו באי כח הנאשמים לביטול ההרשעה ולהקלה בעונשם. במסגרת בקשתו, טען בא כח נאשם 1 כי יש להמעיט מחומרת המעשים המיוחסים למרשו, מאחר שעסקינן בתגרה אלימה שהתפתחה מחוץ לבית המשפט ולא בין כתליו, ושבה נטלו הנאשמים והמאבטחים חלק שווה. בדבריו הוא אף הפנה אצבע מאשימה כלפי המאבטחים, אשר, לטענתו, נהגו באופן בלתי אחראי ואף ליבו את האלימות במהלך התגרה. בא כח נאשם 1 הוסיף וטען, כי אין להשלים עם מציאות, שבה לא נעשה דבר בעניינם של המאבטחים, למרות שמן העדויות ברור היה, כי גם הם נושאים באחריות לפרוץ התגרה. עובדה זו מצדיקה גם היא, לטענתו, את ביטול ההרשעה והקלה בדינם של הנאשמים. בא כח נאשם 2 כלל עצמו בבקשה לביטול ההרשעה ובנימוקים שהציג בא כח נאשם 1.

לעניין העונש, בא כח נאשם 1 טוען, שיש להקל מאוד עם מרשו ולהטיל עליו עונש פחות – בדמות קנס כספי לא גבוה, ולעניין זה נקב בסכום שנע בין 2,000-3,000 ₪. כן לטענתו, יש להימנע מפסיקת פיצוי למתלונן, ארבלי, אשר על פי גרסת מרשו, במהלך התגרה שהתפחתה בין השניים, הפליא בו את מכותיו, שלא לצורך, וגרם לו חבלות בחלקים שונים בגופו (הוגשה תעודה רפואית), ויהיה זה אפוא בלתי הוגן, בנסיבות העניין, לפצותו.

כמו כן לדבריו, יש לבחון את האירוע על רקע נסיבותיו המיוחדות. בעניין זה טען, כי האירוע התרחש בצל הארכת מעצרו של בן משפחת הנאשמים באותו יום, לאחר שנחשד בעבירת ריגול חמורה, אירוע שהסעיר את רוחם והותיר עליהם רושם קשה. עובדה זו מצטרפת לכך שהנאשמים לא הורשו להיכנס למתחם בית המשפט, מסיבות בלתי מוצדקות מבחינתם, ובהיותם מחוץ למתחם בית המשפט נאלצו לחזות בהשפלתו של אביהם המבוגר בידי המאבטחים, שהיכו אותו על לא עוול בכפו.

בא כח נאשם 2 הצטרף לדברים והוסיף, כי בהתחשב בנסיבות, התנהגותם של הנאשמים היא אך טבעית, ואינה חורגת בהרבה מתגובתו של האדם הסביר בנסיבות העניין. כמו כן לטענתו, מרשו נטל חלק זעיר בתקיפה, ומטבע הדברים מתבקשת לגביו החלטה עונשית שתהיה מקלה ביחס לזו שתינקט כלפי אחיו.

באי כח הנאשמים ציינו שניהם את אופיים הטוב של הנאשמים, את עובדת היותם אזרחים שומרי חוק, אנשי משפחה המתפרנסים מעמלם, אשר אינם מורגלים בדפוסי התנהגות עברייניים, וכן את העובדה, שלשני הנאשמים גיליון פלילי נקי מהרשעות.

טרם חזרת הנאשמים מהודאותיהם, כנזכר, נשלחו שניהם לשירות המבחן, לשם גיבוש תסקירים בעניינם, ובחינה, בין היתר, של שאלת הרשעתם. התסקירים מגוללים את רקעם האישי של הנאשמים וקוים לאישיותו של כל אחד מהם. לגבי נאשם 1 צוין, כי הוא 31, נשוי ואב לשתי בנות בגיל הרך, עובד כעצמאי ובבעלותו חנות בירושלים. נאשם 2, בן 33, נשוי ואב ל-4 ילדים בגילאים צעירים, מתפרנס מעבודתו כשרברב.

כאמור, במהלך הראיונות לצורך הכנת התסקירים הודיעו הנאשמים לקצין המבחן כי הם חוזרים בהם מהודאותיהם שמסרו בבית המשפט, ובשל כך הודיע קצין המבחן, כי במצב שנוצר ומשאין אפשרות לברר את המניעים לביצוע העבירה, אין בידו לגבש המלצה לעונש.

החלופה העונשית של הימנעות מהרשעה, תוך הטלת צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, מהווה, ביסודה, חריג לכלל הרחב הנטוע בתורת הענישה לפיו, מקום שהוכחה אשמתו של אדם, יש להרשיעו בדין. אכן, במורכבות החיים האנושיים עשויים להיווצר מצבים קיצוניים שאינם מתאימים להחלת העיקרון העונשי הרחב, המחייב הרשעה בעקבות הוכחת האשמה, ברם, מדובר במצבים חריגים ויוצאי דופן במיוחד, כאשר נוצר פער בלתי נסבל בין עוצמת פגיעתה של ההרשעה בנאשם לבין התועלת הצומחת ממנה לאינטרס הציבורי-חברתי הכללי. במקרים כאלו בלבד נתון בידי בית המשפט הכח להחליט כי חרף אשמתו, הנאשם לא יורשע בדין.

באיזון בין השיקולים – האינטרס הציבורי מזה אל מול נסיבותיהם המיוחדות של הנאשמים, איני יכולה להסכים לטענה כי נוצר יחס בלתי סביר באורח קיצוני בין חשיבות ההרשעה לאינטרס החברתי הכללי לבין עוצמת הפגיעה בנאשמים, המצדיק לעשות שימוש בסמכות השיפוטית של אי-הרשעה.

הנאשמים נקטו אלימות כלפי מאבטחים מצוות משמר בתי המשפט. נאשם 1 אף "הגדיל לעשות" כשאיים על ארבלי שירצח אותו, ובהמשך, גם הלם בו באגרופיו והסב לו חבלות בראשו.