מ.י. פרקליטות מחוז ירושלים נ' אבו סנינה ואח'

גזר דין בעניין נאשם 1

רקע

1.ביום 19.11.2012 הורשע הנאשם 1 (להלן גם: הנאשם) על-פי הודאתו שניתנה במסגרת הסדר טיעון, בעבירות שיוחסו לו בכתב-האישום המתוקן כדלקמן: הפקרה אחרי פגיעה לפי סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה או הפקודה); שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק); גרימת חבלה של ממש לאדם לפי סעיף 38(3) לפקודה; וכן נהיגה ללא רישיון תקף לפי סעיף 10(א) לפקודה.

על-פי עובדות כתב-האישום המתוקן בהן הודה הנאשם, ביום 23.6.2005 פקע תוקף רישיון הנהיגה שלו בשל אי תשלום קנסות, ולא חוּדש. כשלוש שנים לאחר מכן, ביום 29.4.2008 בסמוך לשעה 22:00, נהג הנאשם ברכב מסוג פולקסווגן, בו ישבו בני משפחתו. הנאשם נהג מבית קרוביו בשכונת אבו-טור לכיוון שכונת ראס אל-עמוד. הנאשם נסע בכביש בשכונת אבו-טור, כשבצד הימני מכיוון נסיעתו שיחקו ילדים, ובכללם הילד המתלונן, יליד 1995, שהיה בעת האירוע כבן 13 (להלן: הילד). הנאשם סטה עם הרכב לצדו הימני של הכביש ופגע ברגלו של הילד אשר עמד בצמוד לרכב חונה מסוג פורד, שאף הוא ניזוק בחלקו האחורי בשל פגיעת הרכב. הנאשם הבחין בפציעתו של הילד, אך לא עצר במקום התאונה והמשיך בנסיעתו לכיוון ראס אל-עמוד. כתוצאה מהתאונה, נגרם לילד שבר בקרסול שמאל. בסמוך לאחר התאונה, נדברו הנאשם ונאשם מס' 2 ביניהם וסיכמו כי ימסרו יחדיו הודעה כוזבת במשטרה, לפיה הנאשם 2 נהג ברכב בזמן התאונה, וזאת מפאת חששם כי ייוודע למשטרה שהנאשם נהג ללא רישיון. ביום 30.4.2008 סמוך לשעה 00:30 בתחנת מוריה בירושלים, מסרו הנאשמים הודעה כוזבת בהתאם לסיכום המוקדם ביניהם. ביום 4.5.2008, מסר הנאשם מס' 2 שתי הודעות כוזבות נוספות במשטרה.

2.הצדדים הגיעו להסכמה חלקית בלבד לעניין עונשו של הנאשם שלפניי. הוסכם כי המאשימה תגביל עצמה בטיעוניה לתקרה של עד שנת מאסר. כמו כן, בהתאם להסכמת הצדדים, נתבקש שירות המבחן להכין תסקיר בעניינו של הנאשם. לבקשת הסנגורית, הפניתי את הנאשם גם ליחידת הממונה על עבודות השירות, תוך שהדגשתי בהחלטתי הכתובה ואף בדבריי באולם כפי שתועדו בפרוטוקול, כי אין בכך כדי לחוות כל עמדה באשר לעונש שיוטל על הנאשם.

הערה מקדימה

3.בטרם אמשיך בדיון, אני רואה להעיר למען שלמות התמונה כי בשנת 2011 התקבל תיקון לפקודת התעבורה בנוגע לעבירה של "הפקרה אחרי פגיעה" לפי סעיף 64א לפקודה. מדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי מטרתו הכללית של התיקון היתה לעצב את העבירה באופן שתכלול מדרג התנהגויות וחומרת ענישה בהתאם (ראו: הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (החמרת הענישה בעבירת ההפקרה), התשע"א-2011, הצ"ח 394 בעמ' 198; להלן: התיקון). בהתחשב בהסבר עליו אעמוד להלן, אני רואה לציין כבר בפתח הדברים, כי תיקון זה אינו משליך על גזירת עונשו של הנאשם במקרה דנן.

טרם התיקון האמור, כלל סעיף 64א לפקודת התעבורה שני סעיפים-קטנים: האחד, סעיף 64א(א) לפקודה. עניינו של סעיף-קטן זה היה במי שנהג ברכב המעורב בתאונה, ו"ידע או היה עליו לדעת כי בנסיבות המקרה עשוי היה להיפגע אדם, ולא עצר במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, על מנת לעמוד על תוצאות התאונה, דינו - מאסר שבע שנים..." (ההדגשה הוספה – ד.כ.ל). השני, סעיף 64א(ב) לפקודה. סעיף-קטן זה עסק בנהג רכב המעורב בתאונה, ש"ידע, או שבנסיבות המקרה היה עליו לדעת, כי בתאונה נפגע אדם, ולא הגיש לנפגע עזרה שהיה ביכולתו להגיש בנסיבות המקרה, לרבות הסעתו לטיפול רפואי, דינו - מאסר תשע שנים..." (ההדגשה הוספה – ד.כ.ל).

כתב-האישום המקורי כנגד הנאשם הוגש בפברואר 2009, קרי- טרם התיקון לסעיף 64א לפקודת התעבורה. בהתאם לעובדות כתב-האישום, הנאשם הבחין כי הילד נפצע, ואף-על-פי-כן לא עצר במקום התאונה. בנסיבות אלה, נראה על-פני הדברים כי ניתן היה מלכתחילה להעמיד לדין את הנאשם לפי סעיף 64א(ב) לפקודה, שהוא המחמיר יותר מבין שני הסעיפים-הקטנים עליהם עמדתי לעיל. עם זאת, בשעתו בחרה המאשימה מסיבותיה שלה להעמיד את הנאשם לדין לפי סעיף 64א(א) המקל יותר.

כאמור, בשנת 2011 תוקן סעיף 64א לפקודת התעבורה. סעיף 64א(ב) בנוסחו כיום קובע כדלקמן: "נוהג רכב המעורב בתאונה בה נפגע אדם, ולא עצר במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה, או עצר כאמור ולא הזעיק עזרה, דינו - מאסר שבע שנים" (ההדגשה הוספה - ד.כ.ל). יוצא, אפוא, שהתיקון הנדון לסעיף 64א לפקודה, לא הקל או החמיר בעונשו של הנאשם ביחס לעבירה המקורית בה הועמד לדין, שכן העונש המקסימאלי בגינה היה אף הוא שבע שנים. לפיכך, במישור העונשי אין משמעות לשאלת תחולתו של התיקון האמור במקרה דנן.

תסקיר שירות המבחן

4.מתסקיר שירות המבחן עולה כי הנאשם הינו בן 33, נשוי ואב לשלושה ילדים קטנים. הנאשם שם דגש על היותו איש משפחה, החש אחריות ומחויבות לדאוג לבני משפחתו ועושה מאמצים לצורך פרנסתם (בחודשים האחרונים עובד הנאשם כשכיר בהרכבת דלתות בבית-שמש). לצד זאת, שירות המבחן התרשם כי קיים קושי בהצבת גבולות, וכי הנאשם מתקשה להעריך את השלכות מעשיו ולעיתים פועל ללא הפעלת שיקול-דעת מעמיק. בכל הנוגע לעבירות בהן הורשע - הנאשם קיבל על עצמו אחריות לביצוע העבירות, הביע חרטה וחש אשמה ובושה עקב כך. לדברי הנאשם, הוא פעל מתוך לחץ ובלבול בעת התרחשות התאונה, במיוחד שרישיונו היה אז פג תוקף, ועל רקע זה המשיך לנסוע ועזב את מקום התאונה. ביחס להמלצה - ציין שירות המבחן כי חרף חומרת המעשים, ההתרשמות היא כי שליחת הנאשם למאסר מאחורי סורג ובריח עלולה לחשוף אותו לדפוסי עבריינות ולחזק בקרבו רגשות אכזבה ותסכול. בהתחשב בכל אלה, המליץ שירות המבחן על עונש מוחשי של מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, לצד מאסר על-תנאי. יוער כי בהתאם לחוות-דעת הממונה, הנאשם נמצא מתאים לריצוי עונש מאסר בדרך של עבודות שירות.

טיעוני הצדדים לעונש

5.באת-כוח המאשימה עמדה בדבריה על חומרתם הרבה של מעשי הנאשם ונסיבות ביצועם; על הפגם המוסרי שדבק בהם; על הערכים המוגנים שנפגעו בעקבות כך; וכן על מדיניות הענישה הנוהגת. לטענת המאשימה, מתחם העונש ההולם אמור לנוע בין 6 חודשי מאסר לריצוי בדרך עבודות שירות לבין 18 חודשי מאסר בפועל. יחד עם זאת, נוכח ההסכמה אליה הגיעו הצדדים לפיה המאשימה תגביל את טיעוניה לשנת מאסר, עתרה המאשימה לעונש של 12 חודשי מאסר בפועל, מאסר על-תנאי, פסילת רישיון נהיגה, פסילה על-תנאי ופיצוי למתלונן.

6.מנגד, טענה הסנגורית לנסיבות מקלות בעניינו של הנאשם וכן הפנתה לאמור בתסקיר שירות המבחן. בטיעוניה, עתרה הסנגורית לאמץ את המלצות שירות המבחן וביקשה להסתפק בעונש מאסר של חמישה חודשים לריצוי בדרך של עבודות שירות, וכן מאסר על-תנאי, פסילה לתקופה המינימאלית הקבועה בחוק של 3 חודשים וכן פסילה על-תנאי. בכל הנוגע לבקשת המאשימה להטיל על הנאשם פיצוי - הסנגורית עמדה בטיעוניה על כך שנערכה "סולחה" בין הנאשם לבין משפחת הילד במסגרתה שילם הנאשם להורים פיצוי בגין נזק הגוף שנגרם לילד בגין התאונה בסך 7,500 ₪. המאשימה לא התנגדה לכך שיוגש לעיוני תצהיר בכתב מטעם אחד מעורכי הסולחה לתמיכה בטענה האמורה. תצהיר כאמור אמנם הוגש.

מתחם העונש ההולם

7.בנסיבות המקרה, אני סבורה כי מכלול העבירות בהן הורשע הנאשם, מהוות אירוע אחד לצורך קביעת מתחם הענישה ההולמת בהתאם לסעיף 40יג(א) לחוק העונשין. נראה כי שני הצדדים לא חלקו על כך, וזו היתה הנחת המוצא בטיעוניהם לפניי.

8.העבירה של הפקעה לאחר פגיעה כיעורה רב, והיא יוצרת פגיעה קשה בערכי היסוד עליהם מושתת חברתנו שעניינם סולידריות חברתית, ערבות הדדית ודאגה לזולת. התנהגות כאמור אף עלולה לשבש את היכולת לחקור את התאונה ונסיבותיה ולבחון את אחריות המעורבים לה. כבר נקבע בפסיקתו של בית-המשפט העליון כי מדובר במעשה אנטי-חברתי ואנטי-מוסרי מובהק, שמי שמבצע אותו "...ראוי הוא כי ייענש בכל חומרת הדין" (דברי כב' השופט (כתוארו אז) חשין ברע"פ 3626/01 ויצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 187, 228 (2002)).

מבחינת נסיבות ביצוע העבירה - הנאשם סטה עם הרכב בו נהג ופגע ברגלו של הילד שהיה כבן 13 ועמד בצמוד לרכב חונה בכביש. כתוצאה מהתאונה, נגרם לילד שבר בקרסול שמאל. הנאשם הבחין בכך שהילד נפצע, אך לא עצר במקום התאונה כדי לעמוד על תוצאותיה ולהזעיק עזרה אלא המשיך בנסיעתו, כאילו פציעת ילד בכביש כמוה כפגיעה בחפץ דומם חסר-ערך. המדובר בהתנהגות החותרת תחת החובה האנושית היסודית להושיט עזרה לאדם, על-אחת כמה וכמה ילד כבן 13, שנפגע כתוצאה ממעשיו של הנאשם עצמו. לכיעור הרב בהתנהגותו של הנאשם, נלוותה בנסיבות העניין חומרה נוספת: ראשית, בכל הנוגע להתנהלות שקדמה לעבירת ההפקרה לאחר פגיעה - הנאשם נהג ברכב כאשר רישיון הנהיגה שלו היה חסר תוקף במשך שלוש שנים תמימות (משנת 2005) בשל אי תשלום קנסות, בלא שהנאשם טרח לפעול לחידוש רישיונו. מדובר בהתנהגות המעידה על זלזול מסוכן בשלטון החוק. לא בכדי נקבעה בחוק חובה לרישיון נהיגה תקף בעת נהיגה בכביש, וזאת לשם הגנה על שלום המשתמשים בדרך ועל הסדר הציבורי. שנית, בכל הנוגע להתנהלות שבאה בסמוך לאחר ביצוע עבירת ההפקרה לאחר פגיעה – לא זו בלבד שהנאשם לא הכה על חטא עקב הפגם המוסרי החמור שנפל בהתנהלותו, אלא הוא הוסיף עוון על פשע כאשר שיבש מהלכי משפט. כך הוא הדבר, שכן בסמוך לאחר התאונה סיכם הנאשם עם נאשם מס' 2 כי האחרון יספר במשטרה שהוא זה אשר נהג ברכב, וזאת מחשש כי ייוודע למשטרה שהנאשם נהג בעת התאונה ללא רישיון נהיגה תקף. בעקבות סיכום זה, מסר הנאשם הודעה כוזבת במשטרה, וכך עשה גם הנאשם מס' 2. מעשה זה של שיבוש מהלכי משפט ראוי לגינוי. הוא טומן בחובו פגיעה מהותית בשלטון החוק וכן יוצר הכבדה על מלאכתם של העוסקים באכיפת החוק בדרך של מסירת מידע כוזב לרשויות החקירה.

הפגם המוסרי שדבק במכלול מעשיו של הנאשם הוא, אפוא, רב. כך גם הנזק שנגרם בעקבותיהם (לרבות פציעתו של הילד שסבל משבר בקרסולו והותרתו בכביש בלא לעצור ולהגיש עזרה; וכן הכבדה על רשויות אכיפת החוק בשל מסירת מידע כוזב במשטרה). הסיבות שהביאו את הנאשם לפעול כפי שפעל מקורן בהתנהגות לא חוקית שהחלה באי חידוש רישיון נהיגה במשך כשלוש שנים, והמשיכה בהפקרת הילד לאחר פציעתו בכביש ושיבוש מהלכי משפט - והכל על-מנת שלא יתגלה כי הנאשם נהג ללא רישיון נהיגה תקף. אעיר כי גם אם הנאשם חש בעת התאונה "לחץ ובלבול" כאמור בתסקיר שירות המבחן, הרי אין בכך כדי לתרץ את שיבוש מהלכי המשפט לאחר מכן. אף אין בכך כדי להסביר כיצד ראה הנאשם לנהוג במשך כשלוש שנים תמימות בלא רישיון נהיגה תקף.