מ.י. פרקליטות מחוז המרכז נ' ריאן

החלטה

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפה וכן תקיפת קטין או חסר ישע בשל שעל פי הנטען בכתב האישום, בהיותו מנהל בית ספר בכפר ברא, בפברואר 2005 היכה את המתלונן, שהיה אז תלמיד בן 10 בבית הספר וזאת במספר הזדמנויות.

עם תום פרשת התביעה טען ב"כ הנאשם כי אין להשיב על האשמה.

טיעוניו של ב"כ הנאשם לענין זה הסתמכו על ראיות שהובאו מטעם התביעה ועל הראיות שהתביעה נמנעה מלהביאן, או החליטה שלא להביאן.

התביעה הסתמכה בעיקר על עדותו של המתלונן עצמו, עדויותיהם של אחיו ובן דודו ומסמכים רפואיים בדבר ממצאים גופניים, על מנת לחזק עדויות אלה.

יצא ב"כ הנאשם חוצץ כנגד כך שילדים רבים אחרים, שהיו נוכחים, לפחות בחלק מן האירועים הנטענים לא נחקרו, ו/או לא הובאו להעיד בבית המשפט, הגם שהיה בעדויותיהם כדי לשפוך אור על האירוע.

לטעמו של ב"כ הנאשם, יש בכך הן כדי להשפיע על הראיות לעיל, אשר הובאו על ידי התביעה בפני ביהמ"ש וכן יש בכך כדי להשפיע על טענה אשר העלה גם בעבר ועניינה הגנה מן הצדק.

באשר לעדותו של עד התביעה העיקרי, הוא המתלונן, סקר ב"כ הנאשם את עדותו בפני ביהמ"ש וכן חומר שנאסף לגבי מתלונן זה לאחר מכן וטען כי שקריו של המתלונן נראים כבר על פני הדברים וכך ניתן לקבוע כבר בשלב זה ועל כן עדות זו לא תוכל לשמש בדרך כלשהי כעדות מפלילה כנגדו של הנאשם.

אף לגבי שני העדים הנוספים, אחיו של המתלונן כמו גם בן דודו, טען ב"כ הנאשם, כי אלה אינם אמינים ותמך טיעוניו בציטוטים מפרוטוקולי הדיונים.

לטעמו של ב"כ הנאשם כלל עדויות אלה הינן כה בלתי מהימנות, עד כי הן באות בגדרו של החריג המאפשר קביעה כזו גם בשלב זה של ההליך.

ב"כ המאשימה השיבה לטיעוניו של ב"כ הנאשם, כי דבריו יפים לשלב הסיכומים, אולם מקומם אינו בשלב זה של ההליך.

ב"כ המאשימה הפנתה להלכות בתי המשפט בסוגיה זו ולצורך להסתפק בשלב זה בראיות מינימליות ממש.

ב"כ המאשימה אף הפנתה לכך שמעבר לעדויות הילדים שנזכרו לעיל, העידו עדים נוספים, כגון חוקרת הילדים, דודו של המתלונן, אביו ועוד. גם בעדויותיהם של אלה, יש כדי לתמוך במסכת הראיות שהציגה התביעה.

באשר לראיות אחרות, אשר לא הובאו בפני ביהמ"ש וב"כ הנאשם מבקש ללמוד מהן, כדוגמת תיקו האישי של המתלונן בבית הספר, שהתקבל לבקשת ב"כ הנאשם, עדויות ילדים אחרים וכיו"ב, הרי שרשאי ב"כ הנאשם להביאם כעדים מטעמו. בשלב זה של ההליך, ראיות אלה אינן בפני ביהמ"ש ועל כן אל לו להביאם בשיקוליו.

באשר לשלב זה של ההליך בו נטענת הטענה כי אין להשיב על האשמה, קבע בית המשפט העליון, לא אחת, את המבחנים הראויים לבחינת הטענה.

"בית-המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב-האישום. ראיות בסיסיות לענין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא כדברי בית-המשפט העליון ב-ע"פ 28/49, , הנ"ל, ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם. לענין משקלן של הראיות ובחינת אמינותן מן הראוי להוסיף, למען שלמות התמונה, כי ייתכנו נסיבות קיצוניות שבהן תעלה שאלה זו כבר בשלב הדיוני האמור : כך נקבע בשעתו, באנגליה, בגדר כלל של פרקטיקה (Practice Note) , כי את הטענה אשר לפיה אין להשיב לאשמה ניתן להעלות, בעיקר, בהתקיים אחד משניים אלה : א. כאשר לא הובאה עדות כלשהי כדי להוכיח יסוד חיוני ומרכזי של האשמה, או ב. כאשר הסתבר בעליל, על פניו, כי כל הראיות שהובאו על-ידי התביעה הן כה בלתי- אמינות עד כי אף ערכאה שיפוטית בת-דעת לא היתה מסתמכת עליהן (1 All (E.R. 448 (1962) . אך מובן הוא כי נסיבות מן הסוג השני, שבהן ייזקק בית-המשפט בשלב של תום פרשת-התביעה לענין האמינות, הן חריגות ומכאן גם שההזדמנויות אשר בהן ייעשה יישום מעשי של כלל הפרקטיקה הזה, יהיו נדירות. "

(ראה ע.פ. 732/76 כחלון ואח' נ. מ"י).

ועוד נקבע כי:

"ראיות לכאורה על-פי סעיף 158 לחוק הן ראיות התביעה בלבד, ומשקלן, כל עוד שאינו מופרך, אינו רלוואנטי, ואין הן מאבדות מערכן הלכאורי גם אם בחומר שהובא בפרשת התביעה קיימות ראיות המחלישות את הראיות המפלילות או אף סותרות אותן. ראו למשל ע"פ 405/80 שדמי נ' מדינת ישראל.

(ראה בש"פ 4192/97 חסין נ. מ"י).