מ.י. פרקליטות מחוז המרכז נ' מידברג

החלטה

1.עסקינן בבקשה לפסיקת פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "החוק") ותקנות סדרי הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב – 1982 (להלן: "התקנות").

2.כנגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן בעבירות של החזקת סם שלא לצריכה עצמית והחזקת כלים המשמשים להכנת סם מסוכן או לצריכתו.

על פי עובדות כתב האישום המתוקן ביום 9.7.08 נמצאה בקטנועו של המבקש שקית ובה 5,000 קפסולות של סם מסוכן מסוג מתילון (METHYLON) המחולק ל- 50 שקיות ובדירה נתפס סם מסוג מתילון במשקל 8.53 ג"ר וכן משקל אלקטרוני, מיקסר וכלי הכנה המשמשים להכנת סם מסוכן או לצריכתו שלא לשימוש עצמי.

3.המבקש כפר מחוסר ידיעה במספרן של הקפסולות שנתפסו, "בידיעה כלשהי מצידו על כך שמדובר בסם מסוכן", "בידיעה כי הקפסולות הכילו חומר מטילון" וטען " כי ידע או דימה לדעת כי אותן הקפסולות אינן מכילות סם מסוכן" או ש"טעה במצב הדברים" (ראה פרוטוקול ישיבת יום 8.1.09).

4.בתום שמיעת הראיות זוכה המבקש, זאת לאחר שמצאתי לקבוע כי המשיבה לא השכילה להוכיח את היסוד העובדתי שבעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן (היות החומר שנתפס "סם מסוכן"), קביעה שיסודה בפרשנותן של הוראות תקנות הסמים המסוכנים (בדיקה מדגמית של סמים), תשנ"א - 1991 (להלן: "תקנות הדיגום"), פרשנות אשר הביאה לדחייתה/פסילתה של חוות הדעת עליה סמכה המשיבה לענין "טיבו של החומר" שנתפס אצל המבקש - חוות דעת מומחה מיום 1.9.08 ערוכה על ידי דר' יפעת כץ (להלן: "חוו"ד מז"פ" – ת/13).

יצויין כי חוו"ד מז"פ היתה הראיה היחידה שהציגה המשיבה לענין "טיבו של החומר" אצל המבקש.

5.המבקש היה נתון במעצר מיום 9.7.08 ועד ליום 13.7.08 (טרם הגשת כתב אישום) ומיום 2.9.08 ועד ליום 18.3.10 (מהגשת כתב האישום ועד לשחרורו בעקבות זיכויו) – סך הכל 568 יום.

מעצרו של המבקש הוארך חמש פעמים על ידי בית המשפט העליון מכוח הוראת סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996.

6.טיעוני הצדדים

6.1לשיטת המבקש זכאי הוא לפיצוי בגין תקופת מעצרו הארוכה ולהשבת הוצאות הגנתו הן מן הטעם כי לא היה יסוד לאשמה כנגדו, זאת נוכח מחדלה של המשיבה, שהשתיתה את כתב האישום על חוו"ד מז"פ, אשר התבררה להיות לוקה בחסר, בלשון המעטה והן מן הטעם כי נתקיימו בעניינו אותן "נסיבות אחרות המצדיקות" פסיקת פיצוי בדמות אופי זיכויו – זיכוי מוחלט ותקופת מעצרו הממושכת.

6.2מנגד סבורה המשיבה כי דין בקשתו של המבקש להדחות, באשר עניינו אינו בא בגדרה של הוראת סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, כפי שנתפרשה בפסיקה.

לדידה, "בעת הגשת כתב האישום עמדה בפני התביעה תשתית ראייתית חזקה" להרשעה, לרבות חוו"ד מז"פ, אשר נערכה על פי נוהלי העבודה המקובלים "ועפ"י תקנות הדיגום כפי הנהוג במז"פ מיום שתוקנו בשנת 1991 ועד ליום הכרעת הדין" בעניינו של המבקש ולראיה תשמש העובדה כי לאחר חקירתה של עורכת חוו"ד מז"פ וסיום שמיעת ראיות התביעה לא מצא המבקש לטעון כי "אין להשיב לאשמה" ויותר מכך אף הגיש חוות דעת מומחה נגדית מטעמו.

כמו כן, מוצאת המשיבה תימוכין לעמדתה בעובדה כי ערכאות שונות, אשר נדרשו בשלבי הדיון השונים להמשך מעצרו של המבקש קבעו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת המיוחס לו.

לעמדת המשיבה עניינו של המבקש אינו מעלה אף "נסיבות אחרות המצדיקות" פסיקת פיצוי.

ההליך המשפטי ארך זמן רב בשל מורכבותו והצורך להכריע בשאלות משפטיות סבוכות, לרבות עתירה של המבקש לבג"צ אשר נדחתה בסופו של יום, כשהתנהגותו "החל משקריו לשוטרים במהלך החיפוש ..., שקריו במשטרה והגרסאות השונות שמסר במהלך ההליך כולו וכלה בחוסר שיתוף הפעולה שלו ... תרמה למצב אליו נקלע" (ראה תגובת המשיבה לבקשה).

7.המסגרת הנורמטיבית

7.1הוראת סעיף 80 לחוק מעניקה לבית המשפט סמכות שבשיקול דעת מקום ש"ראה שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת ... לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ה – 1982 בסכום שיראה לבית המשפט".

הוראה זו זכתה לדיון מעמיק בפסיקה ענפה, לרבות בענין ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73 (הרכב שבעה שופטים) ובה גובשו ועוצבו אמות המידה ליישומה על רקע הרציונאל המונח בבסיסה – האיזון הנכון שבין הפגיעה בזכויות הפרט המצדיקה פיצוי לבין משקלו של האינטרס הציבורי שעלול להיפגע עקב מתן פיצויים בדרך של הרתעת יתר של התביעה (ראה: ע"פ 700/00 טוויל נ' מדינת ישראל, ע"פ 1382/00 בן ארויה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 714, רע"פ 4121/09 שגיא נ' מדינת ישראל).

שני תנאים מצטברים נדרשים על מנת שבית המשפט יהא רשאי לעשות שימוש בסמכותו מכוח הוראת סעיף 80 לחוק.