מ.י. פרקליטות מחוז המרכז נ' ואתורי ואח'

החלטה

נאשם 2 הגיש בקשה לביטול כתב האישום לפי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן – החוק), מכוח "הגנה מן הצדק". החלטתי לדחות את הבקשה. להלן נימוקיי:

המבקש ונאשם נוסף (להלן – נאשם 1) עומדים לדין בעבירה של גרם מוות ברשלנות.

לפי עובדות כתב האישום, בשנת 2007 רכש נאשם 1 את העסק "רולדין" ברעננה ושימש כבעליו. בעסק היתה מותקנת מכונת הרמה שנועדה להעלות סחורות מהקומה הראשונה לקומה השנייה של העסק. מכונת ההרמה היתה מורכבת מכמה מכלולים כמתואר בכתב האישום. במועד הרלוונטי לכתב האישום עבד המבקש כאופה בעסק. המבקש לא מונה כמפעיל מכונת הרמה ולא תודרך על ידי אדם מיומן ומוסמך בהפעלתה ובסיכונים הכרוכים בכך, בהתאם לדרישות הדין.

במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, עובר ובסמוך ליום 22.2.08, הבחינו הנאשם והמבקש כי חיבור בין מתקן ההרמה למכלול נוסף נשחק וכי מתקן ההרמה השתחרר. המבקש ירד לפיר המתקן וחיבר בחזרה את השרשרת שהשתחררה למתקן ההרמה, והנאשמים חיברו בצוותא את מתקן ההרמה לאותו מכלול באמצעות סרט הדבקה וחוט ברזל.

במועד הרלוונטי לכתב האישום עבדה איריס מנצור ז"ל (להלן – איריס) בעסק. ביום 22.2.08 לחץ המבקש על הכפתור לשם הרמת המתקן ואיריס הכניסה את ראשה לפיר מתקן ההרמה. בשלב זה התנתק סל ההרמה לאחר שהמכלול האמור השתחרר, נפל על ראשה של איריס והיא נמחצה תחתיו. כתוצאה מהתאונה נגרם מותה המיידי של איריס.

רשלנותו הנטענת של נאשם 1 יסודה בכך שבהיותו בעל העסק לא דאג לכך שמכונת ההרמה תהיה תקינה, ותעמוד בתנאי פקודת הבטיחות בעבודה והוראות תקנות הבטיחות בעבודה. רשלנותם של שני הנאשמים יסודה גם בכך שביצעו את אותו תיקון מאולתר של מכונת ההרמה, במקום לדאוג שאדם מקצועי שהוסמך לכך יבצעו. כלפי המבקש נטען גם כי הפעיל את מתקן ההרמה בעת התרחשות התאונה, אף שלא הוסמך לכך כדין ואף שידע אודות התיקון המאולתר.

הנאשמים כפרו בעובדות כתב האישום בישיבת המענה ביום 22.6.09, וביום 9.2.10 הגישו לבית המשפט "בקשה לביטול זימון עדים וקביעת הדיון הקרוב לשמיעת טענה מקדמית מטעם שני הנאשמים". דחיתי בקשה זו והוריתי לנאשמים לפרט טענתם המקדמית בכתב.

ביום 8.3.10 הגיש המבקש בקשה בכתב לביטול כתב האישום מכוח הגנה מן הצדק. לא הוגשה בקשה מטעמו של נאשם 1.

הבקשה מבוססת על טענה כי במקרה זה נקטה התביעה אכיפה בררנית. בבקשה נטען כי המבקש החל עבודתו בעסק רק כארבעה חודשים טרם התאונה, וכי שימש בתפקיד זוטר. לטענתו, גורמים אחרים – משמעותיים לאין שיעור מבחינת תפקידם בעסק ואחריותם למתן ההרמה – חמקו מהליך פלילי, משום שהמשיבה לא העמידה אותם לדין פלילי. באופן ספציפי נטען כי לא הועמדו לדין יעקב ניסים חקאק, בעלי רשת "רולדין" והמחזיק ברישיון העסק, מנשה חקאק, אשר יזם את בניית מתקן ההרמה, ושמרית מנצור, מנהלת העסק במועד התרחשות התאונה.

המשיבה טענה בתגובתה לבקשה כי ישנה הבחנה של ממש בין המבקש לבין יתר המעורבים שהוזכרו בבקשה. נטען כי שיקולים ראייתיים ביסוד ההחלטה מחד להעמיד לדין את המבקש ואת נאשם 1, ומנגד לא להעמיד לדין את האחרים.

לגבי יעקב חקאק נטען כי הלה ניהל את המקום עד שנתיים לפני המקרה, ולא ניתן לסתור טענה זו. עוד נטען כי נכון הוא שבעת התקנת מכונת ההרמה לא דאג האיש לאישורים הנדרשים, אך ההתקנה בוצעה 10 שנים לפני התאונה, ונוכח מעשי הנאשמים לא מתקיים קשר סיבתי בין מחדליו של מר חקאק לבין התאונה. המדינה מסכימה כי מר חקאק עבר לכאורה עבירות על תקנות הבטיחות בעבודה, אך לדבריה לא מצאה לנכון להאשימו בכך בלבד נוכח עברו הנקי.

לגבי מנשה חקק נטען כי הלה אמנם התקין את מכונת ההרמה 10 שנים לפני המקרה, אולם לא ניתן היה לסתור את גרסתו כי התקנת המכונה היתה עם וו נעילה שהותקן כנדרש. לדעת המדינה, בנסיבות אלה, ונוכח פעולתם הרשלנית של הנאשמים, לא ניתן היה לייחס למנשה חקק אחריות פלילית לתוצאה הקטלנית. גם את מנשה חקק ניתן היה להאשים בעבירות לפי תקנות הבטיחות בעבודה, אך נוכח עברו הנקי וחלוף הזמן הרב לא סברה המדינה כי כך אמנם ראוי לעשות.

לגבי שמרית מנצור, נטען כי גרסתה לפיה נאשם 1 הוא שניהל את העסק בפועל, אינה ניתנת לסתירה. אמנם גב' מנצור מסרה בחקירתה כי שמעה שהנאשמים שמו איזולירבנד במסגרת אותו תיקון שערכו במכונת ההרמה, אך לא ברור מה ידעה בדיוק אודות מעשיהם. גב' מנצור לא ידעה על כך שהמתקן נפל בעבר, ולדעת המשיבה אין בחומר הראיות בסיס איתן לקביעת אחריותה לתוצאה הקטלנית.

המדינה מודיעה כי שקלה את מלוא הנתונים בנוגע לשני הנאשמים, ובסופו של יום מצאה לנכון להגיש נגדם כתב אישום. לדבריה, אכיפה בררנית שיכולה להצדיק ביטול כתב אישום עניינה אי הגשת כתב אישום נגד נאשם שעניינו זהה לעניינו של מי שהוגש נגדו כתב אישום, ללא הצדקה. אכיפה בררנית אינה יכולה להיות מבוססת על הפעלת שיקול הדעת שמוקנה לתביעה על פי דין נגד מי להגיש כתב אישום לאור ניתוח הראיות.

עוד טענה המדינה כי בשל העובדה שהבקשה נוגעת לחומר הראיות ולמסקנות הנלמדות ממנו, מן הראוי ליתן החלטה בבקשה רק לאחר שמיעת הראיות בתיק ולא בשלב מקדמי זה של הדיון.

כאמור לעיל, ראיתי לדחות את הבקשה.

בית המשפט רשאי לבטל את כתב האישום אם "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית" (סעיף 149(10) לחוק).

במקרה דנן הטענה היחידה שהעלה המבקש היא שעומדת לו "הגנה מן הצדק" בשל הפליה בהעמדה לדין. טוענת המדינה כי לא בהפליה מדובר, אלא בהבחנה מותרת בין חשודים שונים שנחקרו באותה פרשה, בשל קיומן של ראיות מספיקות נגד הנאשמים כאן לעומת אי קיומן של ראיות מספיקות נגד האחרים המוזכרים בבקשה (אמנם, כעולה מתגובת המדינה, ההחלטה לא להעמיד לדין שני מעורבים בעבירות לפי פקודת הבטיחות בעבודה אין יסודה בשיקולים ראייתיים, אך לא החלטה זו היא העומדת ביסוד טענת ההפלייה שהעלה המבקש).

הבחנה בין חשודים בשל קיומם של שיקולים ראייתיים הינה בסיס מוכר בפסיקה לדחיית טענת הגנה מן הצדק מן הסוג של אכיפה בררנית (ראו ספרו של השופט ישגב נקדימון, "הגנה מן הצדק", מהדורה שניה, הוצאת נבו, 2009, עמ' 403 ה"ש 98). אוסיף כי, לטעמי, אותם נימוקים כבדי משקל, המצדיקים ריסון שיפוטי מפני התערבות בית המשפט הגבוה לצדק בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה והתביעה הכללית לא להעמיד לדין אדם בשל שיקולים ראייתיים, מצדיקים גם ריסון שיפוטי מפני קביעה כי שגתה התביעה כאשר משיקולים ראייתיים העמידה לדין את פלוני ולא את אלמוני. התביעה הכללית היא הגורם השלטוני האמון על הערכת ראיות גולמיות ועל ההחלטה בדבר דיותן לצורך העמדה לדין פלילי, ועד שבית המשפט ישתכנע כי לא נהגה כהלכה בהפעלת שיקול דעתה כאמור, מוטב שישתכנע על יסוד ראיות כבדות משקל כי שיקולים זרים הם העומדים ביסוד החלטותיה של התביעה או שמא התרשלה באופן חמור כאשר נהגה כך ולא אחרת.