מ.י. פרקליטות מחוז המרכז נ' דעאס בן בסאם

גזר דין

הנאשם, יליד 7.3.89 הורשע, על יסוד הודאתו בעובדות כתב האישום, בעבירה של החזקת נשק שלא כדין, לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. כפי האמור בכתב האישום, החזיק הנאשם ביום 26.8.09 במרפסת על גג ביתו שבטירה, באקדח מסוג ברטה אשר נגנב מבעליו, וכן במחסנית תואמת, כשהם עטופים בגרב.

נוכח גילו הצעיר של הנאשם נתבקש שירות המבחן לערוך תסקיר אודותיו. השירות סקר בתסקירו את תולדותיו של הנאשם. כותבת התסקיר עמדה על כך שהנאשם אובחן בשלב מסוים כלקוי למידה ולדבריו השפיע הדבר לרעה על תפישתו העצמית ועל התייחסותו להוריו. הנאשם לקח אחריות על מעשהו בפני קצינת המבחן, הבין את חומרתה והביע חרטה. לדבריו, בסמוך לפני מעשה היה אביו נתון למסכת לחץ ואיומים, שהתבטאה בין היתר בירי על בית המשפחה. הנאשם אף תאר כיצד החזקת הנשק גרמה לו למתח ופחד, וכיצד מעצרו הקל עליו תחושות אלה. חוסר האונים של הנאשם על רקע תפישתו העצמית הנמוכה הם שהביאו, לדעת קצינת המבחן, להסתבכותו של הנאשם בהחזקת הנשק. שירות המבחן העריך כי הנאשם זקוק למסגרת טיפולית אשר תגביר את הבנתו ומודעותו לקשייו ותחזק את כוחותיו ומאמציו לנהל חיים נורמטיביים. לפיכך המליץ השירות לבית המשפט להסתפק בתקופת מעצרו של הנאשם ולהעמידו במבחן למשך שנה.

טיעוני הצדדים

התובעת, עו"ד פיקר, עמדה בטיעוניה על החומרה היתרה שיש לייחס לעבירה בה הסתבך הנאשם. היא הפנתה לרמת ענישה מחמירה בעבירות של החזקת נשק, וזאת גם כאשר הנאשמים היו נטולי עבר פלילי. נטען על ידה כי בעבירות הנשק על בית המשפט לתת משקל גדול יותר לאינטרס הציבורי בענישה על פני הנתונים האישיים של הנאשם, וכן נטען כי באזור השרון ניתן לדבר על "מכת אזור" בתחום החזקת נשק בעיקר בכפרי המשולש.

התובעת סבורה כי אין לקבל את מסקנת כותבת התסקיר. לדעתה קיים בתסקיר כשל בהערכת תפיסתו העצמית של הנאשם, משום שבסופו של דבר נאמר שם כי הנאשם למד 12 שנות לימוד והשתלב במסגרות לימודים ועבודה ההולמות את כישוריו. לדעת התובעת קיים פער בין הנתונים האישיים של הנאשם המופיעים בתסקיר לבין המסקנה.

התובעת ביקשה אפוא כי אגזור על הנאשם עונש מאסר משמעותי החורג מתקופת המעצר וכן מאסר מותנה.

ב"כ הנאשם, עו"ד צבי אבנון, מיקד את טיעוניו לעונש בנתוניו האישיים של הנאשם. הוא הזכיר כי מדובר באדם צעיר, נטול עבר פלילי, אשר הסתבך בעבירה חמורה בעיקר על רק חששו מפני התנכלויות אחרים לבני משפחתו. הסניגור טען כי ימים ספורים לפני שהאקדח נתפס ברשות הנאשם, נורו יריות לבית העסק של הנאשם, וזה לדבריו הרקע לביצוע העבירה. הסניגור הפנה לכך שעם מעצרו הודה הנאשם כי האקדח שלו, וכן לכך שהנאשם חסך מזמנו של בית המשפט כאשר הודה בעובדות כתב האישום עוד לפני ישיבת המענה.

עו"ד אבנון הגיש לבית המשפט פסיקה מקלה, בה נמנעו בתי המשפט על ערכאותיהם השונות מלהשית על מורשעים בעבירה של החזקת נשק עונשי מאסר בפועל. עם זה, בנסיבות העניין, לא ביקש הסניגור כי אמנע מעונש מאסר בפועל, אלא ביקש לקבל את המלצת שירות המבחן כלשונה.

הנאשם בדברו האחרון לעונש הביע חרטה וטען כי רק בבית המשפט הבין את חומרת המעשה.

דיון

המעשה בביצועו הסתבך הנאשם הוא מעשה חמור וטמונה בו סכנה ניכרת לשלום הציבור.

בית המשפט העליון עמד לא אחת על הצורך להחמיר עם מבצעי עבירות כאמור משום העובדה הפשוטה, שאינה טעונה כל הוכחה, כי נשק מוכן לירי אינו מוחזק כך סתם, אלא ליום פקודה, וביום הפקודה עתיד הוא לירות. החזקת נשק חם על ידי מי שאינו מורשה לשאתו מהווה סכנה כה גדולה לציבור עד כי ניתן מעמד בכורה לאינטרס הציבורי בדבר הלימה והרתעה.

במצב דברים זה רמת הענישה אותה קבע בית המשפט העליון היא של מאסר לריצוי בפועל (ראו והשוו ע"פ 5220/09 היית עוואודה נ' מדינת ישראל, טרם פורסם, 30.12.09).

לא אתעלם גם מאותה "מכת אזור" שהסניגור בהגינותו אישר במסגרת טיעונו לעונש. מסתבר שבאזורנו נפוצה תופעת החזקת הנשק הבלתי מורשה, וישנו צורך ברור בהרתעה.

בצד זה, על אף הצורך בסטנדרטיזציה בתחום זה, הענישה היא בסופו של דבר אינדיבדואלית. אין זה נכון אפוא להתעלם כליל משיקולים אחרים בענישה, מנסיבות המקרה ומנתוניו האישיים של העושה, ואלה יבואו בחשבון לעניין אורך תקופת המאסר (ע"פ 5220/09 הנ"ל, בפסקה י').

במקרה דנן אכן מתקיימים נתונים שיש בכוחם למתן את אורך תקופת המאסר. בראש ובראשונה יש לזקוף לזכותו של הנאשם את הודאתו בעובדות כתב האישום בהזדמנות הראשונה. הנאשם מצא לנכון להודות בביצוע העבירה במסגרת הדיון בהארכת מעצרו ועוד טרם ישיבת המענה. הודאה זו של הנאשם חסכה מזמנו של בית המשפט, והיא משקפת בעיניי – והדבר משתלב באמור בתסקיר המבחן – חרטה אמיתית וכנה. שנית, הנאשם הוא אדם צעיר (כבן 20) שזה לו מעצרו הראשון. אין בציקלונו של הנאשם הרשעות קודמות. שלישית, הנאשם נתון במעצר תקופה לא קצרה. כידוע, תנאי ההחזקה במעצר קשים מתנאי ההחזקה במאסר. רביעית, מטיעוני ב"כ הצדדים לפני התרשמתי שאין ביניהם מחלוקת של ממש כי מספר ימים לפני תפיסת האקדח ברשות הנאשם, נורו יריות על בית העסק של אביו. אמנם אין הדבר מקים לנאשם היתר לעשות דין לעצמו ולהחזיק בנשק לא מורשה, אולם בכך שהנשק ככל הנראה הוחזק לצרכי הגנה יש לדעתי כדי להשפיע במידת מה על מידת העונש.

הפסיקה שהוגשה לי על ידי ב"כ הצדדים משקפת מגוון של התייחסויות של ערכאות השיפוט לעבירה של החזקת נשק. רמת הענישה שקבע בית המשפט העליון היא כאמור של מאסר לריצוי בפועל, לעיתים אף לתקופות ארוכות, אך ישנן גם חריגות, וכפי שהראה הסניגור ישנם גם מקרים בהם הסתפקו בתי המשפט במקרים דומים בעונשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות. כל מקרה ונסיבותיו.

חשוב לציין בהקשר זה כי פסק הדין המרכזי שהגישה התובעת לצורך האמירות הנורמטיביות בנוגע לעבירה של החזקת נשק, הלא הוא ע"פ 5220/09 של בית המשפט העליון, דן בסופו של יום בעונש של 6 חודשי מאסר לריצוי בפועל שגזר בית המשפט המחוזי, על אדם אשר הודה במסגרת הסדר טיעון בכך שהחזיק באקדח טעון ובמסחנית בת 11 כדורי 9 מ"מ ללא היתר, במקומות שונים כשהוא נושא את הנשק עמו. בית המשפט העליון לא התערב במידת העונש כבקשת הסניגור, אך אין לשכוח כי הפרקליטות לא מצאה לנכון להגיש באותן נסיבות ערעור קולא. על פניו נסיבות ביצוע העבירה על ידי הנאשם דומות לנסיבות המתוארות באותו פסק דין (ואפשר אף לומר שהנסיבות המתוארות בפסק הדין האמור אף חמורות יותר), ולדעתי אין לומר שנסיבותיו האישיות של המערער בע"פ 5220/09 קשות יותר מאלו של הנאשם.

לאחר ששקלתי את מלוא נסיבות העניין, ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים ולחומר שהונח בפניי, סבור אני כי ראוי להשית על הנאשם עונש מאסר בפועל לתקופה קצרה יחסית, ובצידו עונש מאסר מותנה משמעותי. עונש זה יתן ביטוי מאוזן לאינטרס הציבור ואינטרס האזור ומנגד לשיקולי הקולא שהזכרתי.