מ.י. פרקליטות מחוז המרכז נ' בן מכלוף

גזר דין

לאחר ששמעתי ראיות בתיק זה הרשעתי את הנאשם ביום 17.9.09 בביצוע מעשה מגונה, עבירה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין.

כתב האישום מתאר את הנסיבות בהן נעברה העבירה – הנאשם התרים כספים עבור הכולל בו הוא לומד, וכשנכנס לבית המתלוננת, שהיתה במועד האירוע בת כ-14.5 שנים, אמר לה כי יש לה גוף נפלא, וכשנתבקש לעזוב את הבית התקרב אליה תפס אותה באזור הבטן ונישק אותה מספר פעמים בשפתיה.

יאמר כבר כי כתב האישום יחס לנאשם ביצוע עבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348 (ג1) לחוק העונשין, קרי, ביצוע מעשה מגונה בנסיבות מחמירות, כמשמען בסעיף – "שימוש בכח או הפעלת אמצעי לחץ אחרים או תוך שימוש באחד מאלה..." אלא שכאמור בהרחבה בהכרעת הדין לא הוכח לי קיומה של אחת החלופות שבגינן ניתן לומר שהנסיבות היו מחמירות ומשכך הרשעתי את הנאשם בביצוע מעשה מגונה.  

בטרם השמיעו הצדדים את טיעוניהם לעונש, הוריתי למרכז הארצי להערכת מסוכנות לתת חוות דעת בענין מסוכנות הנאשם כמתחייב על פי דין.

מחוות הדעת ובה פרטיו האישיים של הנאשם עולה כי הנאשם בן 59 כיום, נשוי ללא ילדים, תושב ירושלים ולומד בכולל.

הנאשם הוא חרדי.

מעריך המסוכנות ציין כי הנאשם 'מתקשה להישיר מבט' – אציין כבר כי גם אני התרשמתי מכך, ולא אוכל בבירור ליחס את השפלת המבטים למעמד המביש של היותו נאשם בעבירה מינית, או שמא לצניעותו, ולטובת הנאשם אני מניחה כי מדובר בצניעות.

לגרסת הנאשם בה הוא דבק עד כה, מדובר בעלילה והגם שראיתי להרשיעו, התמיד בדבריו כי מדובר בעלילה.

לנאשם אין כל עבר פלילי, והוא שולל כל בעיתיות בהתנהלותו.

גם מעריך המסוכנות התרשם מיציבות במערכת היחסים הזוגית שלו, יציבות בלימודים באותו מקום, כי הוא נתברך בסביבה תומכת, ומסקנתו היא כי "הרושם שעצם ההליך הפלילי והרשעה בביצוע עבירת מין בקטינה מהווים גורם הרתעה מאוד משמעותי עבורו" ומכאן המסקנה כי "מדובר באדם בעל רמת מסוכנות מינית נמוכה לרצדיביזם מיני" (העמודים אינם ממוספרים, הציטוט משני העמודים האחרונים).

המאשימה בקשה להטיל על הנאשם עונש מאסר בפועל "ולו לתקופה קצרה, אך כזה שיבטא את סלידת בית המשפט ממעשהו של הנאשם ושכמותו" (עמ' 78 ש' 15), ולדבריה "כציבור בכלל וכציבור הורים לקטינים בפרט, מימש הנאשם במעשיו את הפחד הגרוע מכל. פגיעה בילדנו הנמצאים לבדם בבית מקום האמור להוות עבורם מקום מגן ומקלט" כשההורים אינם בבית.

לדברי המאשימה ניצל הנאשם את חזותו הדתית המכובדת כשהקטינה נתנה בו אמון ועשה בה את המעשה המגונה.

מנגד הדגיש הסנגור את אישיותו של הנאשם, את יציבותו המשפחתית, את בת זוגו התומכת שהתייצבה חרף מצבה הבריאותי הרופף בכל ישיבות בית המשפט, כבת זוג תומכת.

אין ספק כי בת הזוג של הנאשם הרשימה גם אותי בתמיכתה בנאשם, באישיותה השקטה ובדבריה, ואין ספק כי במהלך ההוכחות כשהתבוננתי בה מעת לעת הפגינה איפוק אצילי, שקט ובעיקר תמיכה ורצון לעבור את האירוע החד פעמי.

התרשמותי זו קבלה משנה תוקף כשהעידה לזכות בעלה – הנאשם.

הסנגור גם ביקש להדגיש כי בסופו של יום הורשע הנאשם בעבירה ברף הנמוך יותר מבין העבירות השייכות לעבירות המין, ולא רק זאת אלא שאפילו נסיבות מחמירות לא הוכחו, עוד הדגיש את חוות הדעת של המרכז למסוכנות וציין כי עצם ההרשעה בעבירת מין בחברה החרדית היא כשלעצמה ענישה מכבידה ביותר וביקש להסתפק בענישה צופה פני עתיד.

ולמסקנותי

נתתי דעתי לדברי המאשימה, שקלתי את האינטרס הציבורי העומד לפני, בעיקר כשמדובר בעבירות מין כלפי קטינות ושבעתיים תקף הדבר לגבי קטינה ששהתה בביתה ופתחה את הדלת למתרים חרדי, אני גם מסכימה עם המאשימה כי יש להביע את הסלידה העמוקה ממעשים מסוג זה ובודאי יש להוקיע מעשים שנעשו בגדר בית הקטינה שהוא מבצרה, והמקום הכי מוגן.

נתתי דעתי גם לעובדה שהמתלוננת היא קטינה שבטחה בנאשם, איש דתי ואף הציעה לו מים כאות נדיבות וככבוד למי שהולך מבית לבית להתרים עבור הכולל ובמקום זאת נאלצה להתמודד 'בהטרדה המינית' כפי שכינתה את מעשי הנאשם.