מ.י. פרקליטות מחוז דרום-פלילי נ' אלחמידי

החלטה

1.בפני בקשה להורות על ביטול כתב האישום וההליך הפלילי, מן הטעם של הגנה מן הצדק וזאת בשל השיהוי בהגשת כתב האישום.

2.כנגד הנאשם הוגש ביום 20.12.09 כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה – עבירה לפי סעיף 329(א)(1) +(2) לחוק העונשין התשל"ז – 1977, החזקת נשק שלא כדין – עבירה לפי סעיף 144(א) לחוק הנ"ל ויריות באיזור מגורים – עבירה לפי סעיף 340(א) לחוק, עבירות אשר בוצעו על פי הנטען בכתב האישום בחודש מרץ 2006.

3.ב"כ הנאשם העלה טענה מקדמית של הגנה מן הצדק ועתר לביטול כתב האישום, כאשר ציין כי הנאשם הוזמן לחקירה כבר בחודש אפריל 2007 וכתב האישום הוגש רק בדצמבר 2009.

מכאן נטען כי הגשת כתב האישום במקרה זה וניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה משמעותית לעקרונות צדק והגינות ועל כן בהתאם לסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי התשמ"ב – 1982, דין כתב האישום להתבטל.

עוד ציין ב"כ הנאשם המלומד כי נגד שני מעורבים אחרים בפרשה הוגש כתב אישום זה מכבר ומכאן המדובר בהתנהגות נפסדת של הרשות – בענייננו הפרקליטות או המשטרה, המצדיקה קבלת הטענה. ב"כ הנאשם הוסיף והטעים כי תהא לדבר השפעה על הגנת הנאשם, שכן העדים יצטרכו להעיד על דבר שאירע לפני 4 שנים.

4.המאשימה בתשובתה ציינה כי אין המדובר בשיהוי בלתי מידתי המצדיק ביטול כתב האישום וכי ב"כ הנאשם לא הצביע על התנהגות שערורייתית של הרשות תוך שהדגישה שאין זה המקרה בו מדובר בהתנהגות בלתי נסבלת של הרשות. עוד ציינה כי גם אם ניתן לקבל הטענה כי מן הראוי היה להגיש כתב האישום עוד קודם לכן, הרי השיהוי נבע מעומסי עבודה ובכל מקרה אין בו כדי להביא לביטול כתב האישום.

5.טענת הגנה מן הצדק קיבלה התייחסות ראשית בפסיקה ובהמשך קבלה אף עיגון בחקיקה בחקיקתו של סעיף 149 שעניינו טענות מקדמיות.

סעיף 149 (10) אשר הוסף לחוק בתיקון לחוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 51), התשס"ז – 2007 קובע כהאי לישנא:

" טענות מקדמיות

149. לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן...

...(10) הגשת כתב אישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית"

6.בפסק הדין המנחה בע"פ 2910/04 יפת נ' מ"י, פ"ד נג(2), 221, [להלן: "פרשת יפת"], ציין בית המשפט כי נקודת המוצא להחלתה של הדוקטרינה הינה:

"...על בית המשפט לשאול עצמו ראשית את השאלה הבאה: "האם בנסיבות הענין יזכה הנאשם למשפט הוגן?" והיה ואין כל אפשרות להעניק לנאשם משפט הוגן, תהא הסיבה אשר תהא, יעכב בית המשפט את ההליכים כנגדו." (ראה שם בעמ' 357).

עוד נקבע בפרשת יפת כי המבחן הקובע הוא מבחן ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות, היינו התנהגות שערורייתית של הרשות שאין הדעת יכולה לסבול (ההדגשה אינה במקור – י.ר.ל.). ביחס ליישומה של הדוקטרינה נקבע שם כי יש להיות זהירים ביישומה וכי טענה זו תתקבל במקרים נדירים ביותר.

ההלכה שנשתרשה בפרשת יפת נדונה גם בע"פ 4855/02 בורוביץ נ' מ"י, פ"ד נט(6) 776 (להלן: "פרשת בורוביץ"), שם צוין כי מטרת החלת ההגנה היא לעשות צדק עם הנאשם ולא לבוא חשבון עם רשויות האכיפה על מעשיהן הנפסדים. שם נקבעו מבחנים לבדיקת קיומה של "פגיעה ממשית", ביניהם זיהוי הפגמים שנפלו, במנותק משאלת אשמתו או חפותו של הנאשם.

בשלב השני יש לבחון האם בקיומו של ההליך הפלילי, חרף הפגמים, יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות.

בשלב השלישי, מששוכנע בית המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב האישום.

7.אין חולק כי במקרה דכאן מדובר בכתב אישום שהוגש בשיהוי של שלוש שנים ותשעה חודשים מעת האירועים נשוא כתב האישום, ומעל לשנתיים מסיום החקירה. יתרה מזאת, לא רק השיהוי הוא שעומד בפני עצמו בתיק זה, שיהוי שאין חולק כי הוא שיהוי משמעותי, אלא אף כנגד מעורבים אחרים הוגש כתב אישום זה מכבר. בעניין זה לא מצינו בתשובה המאשימה מדוע כנגד נאשם זה הוגש כתב האישום בשיהוי ניכר.

יצויין כי גם המאשימה בתשובתה מציינת כי ברי שהיה מקום להגיש כתב האישום סמוך ככל שניתן לאירוע ולמעשה ההסבר הניתן לשיהוי האמור הינו עומס העבודה.