מ.י. פרקליטות אשקלון נ' בן שימול

גזר דין

הנאשם הורשע על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון שכלל תיקון מהותי בכתב האישום בכך שבמהלך חודשים יוני –יולי 2008 תקף שלא כדין את ביתו הקטינה ל.ב. ילידת 27.8.00, בכך שהיכה על כף ידה באמצעות מקל עץ המיועד לתליית וילונות משום שסירבה לשטוף פניה ובמהלך אוקטובר – נובמבר היכה בראשה עם ידית מברג שאחז בידו מאחר ורבה עם אחותה, וגרם לה חבלה של ממש: נפיחות מלווה כאב בראשה.

על פי ההסדר הורשע ונדחה לקבלת תסקיר. הוסכם כי התביעה תסתפק בשלושה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שרות, מאסר מותנה והתחייבות בעוד הסנגורית תטען באופן חופשי כולל לביטול ההרשעה.

נתקבלו שני תסקירים מהם עולה כי הנאשם בן 38 עובד בבית דפוס, אב לחמש בנות בגילאי 11-2. נולד בצרפת, סיים 12 שנות לימוד בישיבה ועלה ארצה בגיל 18 , החל ללמוד אך לא השלים לימודיו ושב לצרפת. שם שירת שנה בצבא, עבד עם אחותו אך לא הסתדר איתה ועבר לעבוד בדפוס. נישא לאישתו בשנת 1998 ועלו ארצה בשנת 2000. בארץ התקשו להסתגל כלכלית, ניסו לשוב לצרפת אך לבסוף נותרו בארץ למרות הבדידות, קשיי ההתאקלמות והדחק הכלכלי.

התרשמו כי יש לו שאיפה לתפקד כאב מיטיב לבנותיו והוא מגלה דאגה ואיכפתיות כלפיהן. יש לו ציפיות גבוהות באשר לחינוך ולמשמעת ונוטה להגיב בנוקשות. לעיתים ציפיותיו אינן תואמות לגילן. במצבי לחץ הוא מגיב בצעקות ובכעס. היחסים מתוחים בין בני הזוג על רקע סכסוך עם משפחתה.

בעקבות התלונות מחלקת הרווחה הציעה לו טיפול אך דחה זאת ולכן פנו למשטרה.

הנאשם השתלב בקבוצה טיפולית להורים אלימים עם דגש על הדרכה הורית. במסגרת שרות המבחן ולמרות ההסתייגות הראשוניות שביטא, שיתף פעולה וניתרם. השתתפותו הייתה דומיננטית, הוא גילה פתיחות וכנות ושיתף בקשיים וביקש עזרה והכוונה. לקח אחריות על התנהגותו האלימה ומודעות לפגיעה בילדות. הסביר כי הגיע ממשפחה שבה האלימות היתה מקובלת כדרך של חינוך. בתום הטיפול הקבוצתי שכלל 15 פגישות, דיווח על שיפור, יחד עם זאת להערכתם הואיל ומתמודד עם לחצים שונים יש בכך להגביר הקושי להגיב במתינות וכן משום שיש לו מאפייני אישיות אימפולסיביים וקושי להתמודד עם מצבים מורכבים ולחוצים.הטיפול בו החל הינו אך ורק שלב ראשוני בתהליך ארוך וממושך, בו התחייב להמשיך. הם בודקים א]שרות לפתיחת קבוצה נוספת ואם לא- ישולב בטיפול פרטני.

בשל ההליך הטיפולי בו נתון ממליצים לסיים ההליך עם אפיק טיפולי שיאפשר שיקום המשפחה .

סבורים כי מאסר לריצוי בעבודות שרות יעצים המתחים, התסכול והמתח בתוך המשפחה, בשל היותו המפרנס העיקרי המקיים משפחתו בדוחק אך נזקק לענישה מוחשית ומכבידה ולכן ממליצים על של"צ בהיקף של 200 שעות עם צו מבחן והתחייבות תוך ביטול ההרשעה.

התביעה עומדת על עתירתה למאסר ואף נתקבלה חוו"ד הממונה שמצאו כשיר לרצות המאסר בבית אבות.

הסנגורית מפנה לת.פ. 40375/07 מחוזי ת"א מיום 28.9.08 שם הנאשם היה רופא שגרם חבלות של ממש ובנסיבות מחמירות והתביעה הסכימה במסגרת הסדר הטיעון להצטרף להמלצת שרות המבחן כולל הימנעות מהרשעה וצו של"צ. בסופו של דבר נדון בהתאם על פי המלצת שרות המבחן ל-300 שעות של"צ וצו מבחן, זאת כדי להימנע מפיטוריו ושבירת מטה לחמו. כמו כן מפנה לת.פ. 3369/02 שלום רמלה, גם שם היה הסדר לגבי האם, ואף שעתרו להרשעת האב, ביהמ"ש נמנע מהרשעת שניהם.

לטענת הסנגורית הנאשם גילה אלימות רק כלפי אותה בת הסובלת מלקות שמעה וקשיי קשב וריכוז ולא כלפי יתר הילדות. כמו כן טענה כי הגיב כלפיה באלימות מאחר והיא נהגה באלימות כלפי אחיותיה.

ההלכות ידועות באשר למקרים בהם ניתן להימנע מהרשעה.

בע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ' שמש, (פ"ד נ(3) 682) פסק בית המשפט העליון בעמ' 683 כי:

"שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק במבחן מבלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפר את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון לפני החוק".

על הלכה זו חזר בית המשפט העליון, מפי כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, בע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, (פ"ד נד(3) 685, 689):

ההמנעות מן ההרשעה הופכת, כמובן, באופן תיאורטי לקשה יותר ככל שהעבירה חמורה יותר ... כאשר מדובר בשורה של עבירות חמורות ... הופך עניין התחליף לענישה המצויה, לנושא קשה עוד יותר ליישום". [בר"ע 432/85, רומנו נ' מד"י, (תק-על 85 (3) 737)].

בבואו לשקול את האפשרות של הימנעות מהרשעה, מצווה בית המשפט לשקול גם את הצורך בהרתעה אפקטיבית של עבריינים אחרים, ואת האינטרס הציבורי (ע"פ 2083/96 הנ"ל בענין כתב (פד"י נ"ב (3) 337, 341); ע"פ 2669/00 הנ"ל בענין פלוני; ע"פ (מחוזי ת"א) 1134/94 הנ"ל, וע"פ 1356/94 מדינת ישראל נ' ג'ורג' (לא פורסם).

בעבירות חמורות, חייב בית המשפט "להטביע חותם פליליות" על ידי הרשעת נאשם, שאם לא כן עלול הוא להעביר מסר הפוך מן המתחייב, כאילו מדובר בעבירה שהיא "נסלחת" [ע"פ 419/92 מדינת ישראל נ' כהן, (פ"ד מז(3) 821, 835)].

המשנה לנשיא, כבוד השופט ש' לוין, פרט בהלכת כתב (ע"פ 2083/96 הנ"ל), קווים מנחים, שאינם ממצים, להימנעות מהרשעה, ככל שמדובר בהיבט השיקומי של הנאשם, ואלו הם: