מ.י. ענף תנועה ת"א נ' שטרן

הכרעת דין

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין ביצוע עבירות של נהיגה בחוסר זהירות תוך גרם חבלה של ממש ואי דיווח למשטרה על קרות תאונה בה נפגע אדם, עבירות בניגוד לתקנות 21(ג), ו-144(א)(4) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 בקשר עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961.

על פי עובדות כתב האישום, ביום 21.1.08 שעה 14:30 לערך, נהג הנאשם אוטובוס מסוג מאן מ.ר. 9066201, ברחוב ארלוזורוב בתל אביב, מכיוון מערב לכיוון מזרח והתקרב לצומת עם רחוב שלמה המלך. בתחנה עלתה לאוטובוס מינץ מרים ילידת 1930 (להלן – הנוסעת), שילמה עבור הנסיעה, או אז האיץ הנאשם מהירות הנסיעה וכתוצאה מכך הועפה הנוסעת על הרצפה ונחבלה חבלה של ממש: איבוד הכרה, שבר ביד, דימום מוחי, המטומה.

לפיכך נטען כי הנאשם נהג בחוסר זהירות בכך שלא נקט אמצעי הזהירות הסבירים להבטחת בטחונו של נוסע באוטובוס. בנוסף, נטען כי הנאשם לא דיווח למשטרה על קרות התאונה.

הנאשם כפר במיוחס לו והתנהל דיון הוכחות.

מטעם התביעה העידה הנוסעת, הגב' מרים מינץ.

מטעם ההגנה העיד הנאשם ובמסגרת עדותו הוגשה מפת רחובות (נ/1). עוד הוגשו בהסכמה תעודות רפואיות של הנוסעת (ת/1) וכן הודעת הנאשם (ת/2).

נהיגה בחוסר זהירות

הנוסעת, אשר בעת האירוע הייתה בת 77, העידה כי עלתה על האוטובוס וביקשה מהנהג להמתין עד אשר תמצא מקום ישיבה. היא החלה ללכת לעבר מקום ישיבה ריק היכן שממוקמים הכיסאות הבודדים באוטובוס, סמוך לאחר מושב הנהג, אלא שהנהג לחץ על דוושת הגז, והיא עפה וקיבלה מכה בראשה ונגרם לה שבר בשורש כף ידה הימנית. הנוסעת פונתה לבית החולים ואושפזה עד ליום 24.1.08. נבדקה על ידי רופא פנימי אשר התרשם מחשד לכשל בקוצב הלב שהושתל בגופה של הנוסעת שנים רבות לפני האירוע, אך לא מצא אינדיקציה המחייבת התערבות דחופה. כן, בוצעCT מוח אשר הדגים דימום מוחי תת עכבישי, וידה הימנית גובסה בגין השבר.

גרסת ההגנה הייתה כי הנוסעת לא נפלה בעת שהנאשם יצא מן התחנה, אלא היא נפלה לאחר שהנאשם נסע מרחק של 200 מטר לערך, והגיע עד צומת אבן גבירול. לפתע שמע חבטה והנוסעת שישבה במושב הראשון דיווחה לו על הנפילה וטענה בפניו כי יש לזמן אמבולנס. הוא סיים את הפנייה ימינה לרחוב אבן גבירול, נעצר בצד והזמין אמבולנס. הנאשם הודה כי הנוסעת לא הרחיקה לכת ולכל היותר הספיקה להגיע עד למושב השני באוטובוס. לטענתו, היא נפלה כשראשה לעבר חזית האוטובוס. ההגנה טענה כי בדוח מד"א ניתן למצוא חיזוק לטענת הנאשם הן בנוגע למקום האירוע והן באשר לסיבת נפילתה של הנוסעת. הנאשם הוסיף כי לא דיווח למשטרה ביום האירוע היות והחובש טען בפניו כי אין זו תאונת דרכים. החובש אף מסר לו כי הנוסעים סברו כי הנפילה נגרמה עקב איבוד שיווי משקל. עם זאת, ההגנה לא זימנה כעד מטעמה את החובש שערך את הדו"ח בנימוק שלא עלה בידה לאתרו ואף לא טרחה להגיש את הדו"ח באמצעות גורם מוסמך אחר מטעם מד"א.

בסיכום האשפוז צוין כי הנוסעת איבדה את הכרתה ונפלה באוטובוס. עוד נאמר שם כי "זוכרת רק כי עמדה לעלות לאוטובוס, כ-20 דקות קודם לכן חשה סחרחורת" (ת/1).

בעדותה אמנם טענה הנוסעת שוב ושוב כי נפלה לאחר ששמעה כי הנהג "נתן גז", אך הודתה כי אינה יודעת אם זה היה בתחילת הנסיעה או זמן מה לאחר מכן. לדעתה, לא נפלה עקב איבוד שיווי משקל אך אין היא זוכרת בוודאות מדוע נפלה.

המסקנה היא כי אין די תשתית ראייתית על מנת לקבוע כי הנאשם יצא מהתחנה תוך האצת מהירות נסיעתו באופן בלתי סביר. איני סבורה כי ניתן להסתפק בעדות הנוסעת לבדה, כשלכך מצטרף הרישום בסיכום האשפוז ממנו עולה כי כלל לא זכרה את מהלך הנסיעה באוטובוס, וחשה בסחרחורת עוד טרם עלייתה לאוטובוס. לא מן הנמנע כי התאונה התרחשה בעת שהנאשם החל בפנייה ימינה לעבר לרחוב אבן גבירול, וכתוצאה מכך איבדה הנוסעת את שיווי המשקל ונפלה.

כזכור, ברקע הרפואי של הנוסעת השתלת קוצב לב שנים רבות לפני האירוע. השתלה זו בוצעה עקב אירועי סחרחורת. משכך עלה חשד כי במקרה דנן סבלה הנוסעת מסחרחורת עקב כשל בקוצב הלב. מכאן כי לא ניתן לקבוע מעבר לספק סביר כי נפילתה של הנוסעת נגרמה עקב נהיגתו הרשלנית של הנאשם.

יוער כי העדר תשתית ראייתית נובע, בין היתר, ממחדלו של הנאשם לדווח למשטרה על התאונה מיד עם התרחשותה. אם היה הנאשם מדווח במועד ניתן היה לסמן את מיקום האוטובוס, לגבות עדויות מהנוסעים לרבות החובש, ולברר את כיוון נפילתה של הנוסעת.

הגם שלא ניתן לקבוע מעבר לספק סביר כי אופן נהיגתו של הנאשם היה בלתי זהיר ורשלני, עדיין הנאשם, כנהג האוטובוס, לא נקט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את התוצאה: הנאשם הבחין כי עלתה לאוטובוס נוסעת מבוגרת, אך מרגע שהציגה בפניו כרטיס נסיעה והחלה להיכנס לאוטובוס, התעלם ממנה, ולא ידע לומר מה עשתה. אף כאשר נפלה בסמוך אליו לא הבחין בכך, ואחת הנוסעות נאלצה להסב את תשומת ליבו לנפילתה של הנוסעת (פרוט' עמ' 1, ש'2 3). על כך יש להוסיף כי הנוסעת הייתה האחרונה שעלתה לאוטובוס, האוטובוס היה כמעט ריק, והנוסעת לא הספיקה להגיע למושב השלישי בו התכוונה לשבת, כפי שהודה הנאשם כשהעיד "היא לא התרחקה הרבה. אולי למושב השני" (פרוט' עמ' 3, ש' 4).

תקנה 436 לתקנות התעבורה קובעת כי:" לפני הסעת האוטובוס, ינקטו הנהג והכרטיסן אמצעי זהירות הסבירים להבטחת בטחונו של נוסע בכניסתו לאוטובוס או ביציאתו ממנו."

סבורה אני כי לשון התקנה תומכת בפרשנות לפיה תחולתה אינה מתמצית אך לכניסתו של הנוסע מבעד לדלתות האוטובוס. חובות הזהירות המוטלות על נהג בעת פתיחת או סגירת הדלתות, הוסדרו באופן פרטני בתקנות 438 ו 439 לתקנות התעבורה, ולכאורה לא היה צורך להתקין תקנה נוספת לשם כך. תחולתה של תקנה 436 רחבה יותר, והיא מטילה על הנהג חובה שלא להסיע את האוטובוס בטרם נקט באמצעי זהירות להבטחת ביטחונם של נוסעים הנכנסים לאוטובוס.

ההגנה טענה כי עם כניסתם של הנוסעים לאוטובוס, מוטל על הנהג לסגור את דלתות האוטובוס בבטחה, אך לא מוטל עליו לבדוק במראות הפנימיות מהו מיקומם בתוך האוטובוס. אינני מקבלת טענה זו.

הנהג הוא הגורם הנושא באחריות לנעשה באוטובוס. תפקידו להבטיח כי הנוסעים יגיעו למטרתם בנוחות, במהירות ובבטיחות (תקנה 416 לתקנות התעבורה). חובתו של הנהג אינה מתמצית בסגירת הדלתות באופן שלא ייפגע בנוסעים. אין הוא רשאי להתחיל בנסיעה תוך התעלמות מנוסעים שזה עתה עלו לאוטובוס. אמנם לא מוטל על הנהג להמתין עד שכל הנוסעים יישבו, ולעיתים מזומנות אין די מקומות ישיבה באוטובוס, אך בטרם נסיעה על הנהג להסתכל במראות ולבחון אם לנוסע שנכנס לאוטובוס ניתן די זמן על מנת לעצור את הליכתו ו/או להגיע סמוך למוט אחיזה על מנת להיאחז בו לשם מניעת נפילתו עם תחילת הנסיעה. כאשר הנוסע סובל ממגבלה רפואית ניכרת לעין או הינו קשיש, על הנהג לנקוט זהירות מוגברת, וככל שמצוי מקום ישיבה פנוי, יש לאפשר לנוסע הזדמנות להתיישב בו, גם אם הדבר כרוך בהמתנה קצרה נוספת.