מ.י. ענף תנועה ת"א נ' רוטמן

בפני

שופט שמואל מלמד

הכרעת דין

נגד הנאשם הוגש כתב אישום, לפיו, ב- 29.01.09 בשעה 09.10 או בסמוך ברחוב צמח דוד פינת הרחוב לוינסקי בתל אביב, לא ציית הנאשם לאור אדום ברמזור וחצה את הכביש בניגוד לרמזור. בניגוד לתקנה 22 (א) לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961.

הנאשם כפר בהאשמה המיוחסת לו ונשמעו הראיות.

מטעם התביעה העיד השוטר חמו אלברט. עדותו נשענה כולה על הדו"ח אשר הוא רשם ביום המקרה – ת/1. על פי רישומו של השוטר, ביום האירוע, הנאשם חצה את הכביש ברחוב לוינסקי תל-אביב מכיוון מזרח למערב ובהגיעו ללוינסקי – צמח דוד הנאשם חצה את הכביש באור אדום ברמזור המוצב מכיוון חציית הנאשם. הנאש ם היה עם אחר. השוטר עמד רגלי בצמח דוד - לוינסקי במרחק של 8 מטרים מהנאשם.

תגובת הנאשם לאוזני השוטר במעמד רישום הדו"ח היתה: עברתי בירוק.

הנאשם טען בפני כי אישור המסירה המצוי בתיק אינו מתייחס לכתב האישום. מה שנשלח לנאשם זה הזמנה לדין ולא כתב האישום המצוין בתיק. מאחר ולא הייתה מסירה של כתב אישום ההזמנה לא מפסיקה את ההתיישנות. בהזמנה שקיבל לא מופיעים עדי תביעה אלא תצלום ותע"צ, אם הנאשם נדון לפי החומר הרי שעד התביעה לא היה צריך להעיד כלל.

עוד טען כי במעבר החצייה עליו כיוון השוטר כלל לא היה רמזור. לדבריו גם הנאשם וגם האחר שהיה עימו לא חצו באדום "ולא הייתה לנו סיבה לחצות באדום."

בחקירה נגדית טען כי ראה את השוטר לראשונה במעבר החצייה של לוינסקי. זה היה לאחר שסיימו לחצות את מעבר החצייה המרומזר. כשסיימו את מעבר החצייה היה עדיין אור ירוק.

עוד מטעם ההגנה העיד מר' חזן עמוס שהיה עם הנאשם. לדבריו בעבר הוא עבד בת"א, יצא מהרכבת, הוא והנאשם הגיעו לרמזור היה אור ירוק והם החלו לעבור, שסיימו את החצייה של מעבר החצייה רץ לעברם השוטר וטען שחצו באדום, הם כפרו בכך ובשוטר רשם להם ד"וח.

לדבריו הוא עמד לדין בבית המשפט, בתיק והודה, בזמנו כאשר עבד בת"א לא היה לו בעיה לבוא. בדיון השני או השלישי הפסיק לעבוד בת"א, והוא ביקש להגיע להסדר כדי לסגור את התיק. לא היה כדאי לו לבוא ולחזור כל יום. ביקש להגיע להסדר ולשלם 50 ₪ .

לאחר ששמעתי את הצדדים, השתכנעתי כי עדות השוטר היא אמת.

בטרם אדון בראיות בתיק אני סבור שיש להתייחס להתנהלות ההליכים בתיק. בתיק זה ניתנה הכרעת דין מרשיעה לאחר שהנאשם בחר שלא לחקור את השוטר ולא עלה להעיד. הנאשם הגיש ערעור על הכרעת הדין והתיק הוחזר לבית המשפט לשמוע אותו מראשיתו. הנאשם בגלגול הראשון טען טענה מקדמית. טענה זו התייחסה לכתב האישום והעובדה כי היה רשום בכתב האישום שמו של עד התביעה תחת הכותרת תמונה. טענה זו נדחתה ונוהלו הוכחות בתיק. בפתח הדיון בגלגול הנוכחי שוב ביקש הנאשם לטעון טענה מקדמית כי כתב האישום אינו חתום כראוי. התביעה שלא הייתה ערוכה לטיעון ביקשה דחייה. הדיון נדחה לצורך מתן תשובה לדיון הבא לתביעה לא היה תיק ושוב הדיון נדחה. בדיון הבא השיבה התביעה לטענה ובקשת הנאשם נדחתה. כאשר ניתנה לנאשם הזדמנות לפני ההחלטה אפשרות להשיב לתשובת התביעה. הנאשם בחר לעשות כן. לאחר שהטענה המקדמית נדחתה. שוב ביקש הנאשם להעלות טענה מקדמית חדשה. בשלב זה בית המשפט לא אפשר לעשות כן מתוך תחושה כי הנאשם מבקש להאריך את הדיונים ולא להגיע לעיקר. הנאשם התייצב בבית המשפט שלוש פעמים בהן ניתנה לו הזדמנות לטעון טענותיו, רק כאשר נדחתה טענתו המקדמית בחר הנאשם להגיד לבית המשפט שיש לו טענה מקדמית נוספת. וכך חוזר חלילה. טענה מקדמית יש לטוען בהזדמנות הראשונה. לא כך נקט הנאשם.

בדיון שהיה קבוע להוכחות שוב בפתח הדיון הנאשם טען טענה מקדמית למרות שבית המשפט לא התיר זאת בדיון הקודם. גם טענה זו נדחתה לגופה. בסיכומיו בתיק זה אף שכל אחת מהטענות המקדמיות נדחתה לגופא עם החלטה מנומקת. הרי שהנאשם טען שוב את הטענות המקדמיות. אני סבור שטענות אלו לגופן יש לדחות. לא מצאתי לנמק פעם נוספת את אותם נימוקים שניתנו כבר לגבי כל החלטה מהטענות פעם נוספת בהכרעת הדין.

עוד אציין כי בדיון ההוכחות לאור החזרה של הטענות המקדמיות עלה חשד בבית המשפט כי מדובר במי שעוסק בעריכת דין. אני חייב לציין חשד זה, כיוון שהערעור בבית המשפט המחוזי נסב סביב השאלה של ההסבר לגבי הליכי המשפט, שניתן לנאשם שאינו מיוצג. אולם, הנאשם שבפני הינו עורך דין. בנסיבות אלו לא ברור לבית המשפט התשתית עליה הוגש הערעור לבית המשפט המחוזי, עת טען כי בית המשפט לא הזהיר את הנאשם ממשמעות ההליכים שהתקיימו לפי סעיף 161 לחסד"פ.