מ.י. ענף תנועה ת"א נ' מאיר

בפני

כב' השופטת דלית ורד

הכרעת דין

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין אי ציות לרמזור אדום, נהיגה בקלות ראש, עבירות על תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 וסעיף 62(2) לפקודת התעבורה, בקשר לסעיף 38(3) לפקודה. במהלך שמיעת הראיות הוזהר הנאשם כי מעובדות המקרה יכול ונתגלתה עבירה של אי מסירת פרטים בתאונת דרכים בה נחבל אדם.

הטענה העובדתית בכתב האישום היתה כי בתאריך 10.6.08 שעה 16:45, נהג הנאשם רכב מדגם סובארו (להלן-הרכב) ברחוב קרליבך בתל אביב והתקרב לצומת הרחובות לינקולן-מנחם בגין (להלן-הצומת). הצומת מרומזר ומערכת הרמזורים פעלה באופן תקין. אותה שעה רכב ניר בר על קטנוע (להלן-רוכב הקטנוע) בדרך מנחם בגין מכיוון צפון לדרום ובהגיעו לצומת עצר באור אדום. כשהרמזור בכיוון נסיעתו התחלף לירוק החל רוכב הקטנוע בנסיעה לתוך הצומת.

לפי הנטען, הנאשם נהג בקלות ראש בכך שנכנס לצומת מבלי לציית לאור האדום שדלק בכיוון נסיעתו ופגע בקטנוע. הקטנוע והרוכב עליו נפלו לצד שמאל.

כתוצאה מהתאונה נגרמה לרוכב הקטנוע חבלה של ממש,שבר בעצם הבריח וחור בריאה השמאלית והוא נותח ואושפז בבית החולים למשך שישה ימים.

מטעם התביעה העידו אברהם עמיר, עד ראיה ניטראלי (להלן-עד הראיה), רוכב הקטנוע ובוחן התנועה זיו טרבלוס. הוגש בהסכמה דוח פעולה שנערך על ידי סייר תנועה שהוזעק לזירת התאונה.

מטעם ההגנה העיד הנאשם עצמו.

אין חולק כי בשעת האירוע נסע הנאשם ברחוב קרליבך והגיע לצומת. המחלוקת ניטשה בשאלה אם רוכב הקטנוע נפגע כתוצאה מתאונת דרכים בה היה מעורב הנאשם (כגרסת התביעה) או שרוכב האופנוע החליק בצומת ללא קשר לנאשם וללא כל אשם מצידו (כגרסת ההגנה).

על סמך הראיות שהובאו בפניי אני סבורה כי התביעה עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח מעבר לספק סביר כי הנאשם נושא באחריות לאירוע התאונה. להשקפתי הציגה התביעה גרסא שלמה מבחינת רצף האירועים והגיון הדברים, ואילו בגרסת ההגנה נפלו סתירות מהותיות היורדות לשורש הענין.

1. עד הראיה העיד כי הוא נהג ברכב מסוג פורד מסחרי ברחוב מנחם בגין מכיוון צפון לדרום ועמד בצומת עקב מופע אדום ברמזור בכיוון נסיעתו. לפניו עצרו מספר אופנועים. משהתחלף מופע האור לירוק ראשונים יצאו לדרכם האופנועים. אחד מהם, היינו רוכב הקטנוע, פנה ימינה לעבר רחוב לינקולן כשלשם כך היה עליו לעבור על פני רחוב קרליבך. הנאשם יצא בנסיעה מרחוב קרליבך לעבר הצומת והטמבון בחלקו הקדמי של רכב הנאשם פגע בקטנוע פגיעה קלה, אשר כתוצאה ממנה נפל רוכב הקטנוע לכביש.הנאשם עצר, או אז עקף את רוכב הקטנוע השרוע על הכביש ופנה ימינה לדרך מנחם בגין. עד הראיה החליט לנסוע אחר הנאשם כשלטענתו נשמר קשר עין עם הנאשם לכל אורך הדרך. הוא הבחין כי בחלק האחורי של הרכב בו נהג הנאשם מוטבע סמל של עץ שחור, עובדה עליה אין חולק .

הנאשם נסע דרומה בדרך מנחם בגין אך ברחוב מזא"ה או נחמני הוא פנה ימינה ועצר את הרכב.עד הראיה טען כי הנאשם יצא מהרכב ובדק אם נגרמו לו נזקים. עד הראיה עצר אחריו והתקשר למשטרה. לפי עדותו של עד הראיה הוא רשם פעמיים את מס' הרישוי של הרכב בשני טלפונים ניידים ופעם נוספת על דף נייר.

מדוח פעולה שנערך על ידי הסייר שהוזעק לטפל בתאונה עולה כי לאחר עשר דקות לערך חזר עד הראיה חזר לזירת התאונה, ודיווח על נסיבותיה והצביע בשטח על מיקומה.

מיקום התאונה, כפי שהצביע עליו עד הראיה, תואם את ממצאי הבוחן ביחס למיקומה, כפי שעוד יידון בהמשך.

עוד באותו יום אותר הנאשם כמי שנהג ברכב, כשיש להניח כי הפרטים שמסר עד הראיה סייעו לצורך האיתור כאמור.

בהודעת הנאשם ובעדותו ניתן למצוא חיזוק לגרסת עד הראיה. הנאשם הודה כי הוא נסע ברחוב קרליבך במועד הרלוונטי, הוא הודה כי פנה ימינה לעבר דרך מנחם בגין לכיוון דרום, הוא הודה כי בשעה שהחל בנסיעה איטית לעבר הצומת הבחין בקטנוע המגיע משמאלו אשר החליק בצומת, הוא הודה כי לאחר אירוע התאונה הוא עצר לזמן קצר ואז המשיך בנסיעה בדרך מנחם בגין. לדבריו,הוא לא הגיש עזרה כיוון שלא ראה עצמו כמי שקשור לתאונה ולכן סבר כי ראוי לפנות את הצומת.העובדה שהנאשם ראה לנכון לפנות את הצומת היא כשלעצמה מלמדת כי רכבו שהה בצומת בעת התרחשות התאונה.

התרשמתי כי עדותו של עד הראיה הייתה מהימנה וניתן לסמוך עליה לשם קביעת ממצאים. לא נטען ולא הוכח כי לעד זה מעורבות כלשהי עם מי מהנהגים המעורבים בתאונה.

2. רוכב הקטנוע טען בעדותו כי הוא נסע בדרך מנחם בגין מכיוון דרום לצפון ועצר בצומת עקב מופע אור אדום בכיוון נסיעתו. משהתחלף מופע האור לירוק הוא החל בנסיעה לעבר רחוב לינקולן, וכשהתקרב לסוף הצומת ,הגיע רכב מימינו אשר פגע בו והפיל אותו מהקטנוע.

רוכב הקטנוע הודה כי הבחין ברכב בו נהג הנאשם רק בשעת התאונה.