מ.י. ענף תנועה ת"א נ' טל חתוכה

בפני

כב' השופטת דלית ורד

הכרעת דין

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בו נטען, כי נהג בשכרות לאור כך שבגופו נמדד ריכוז אלכוהול של 420 מיקרוגרם בליטר אויר נשוף, עבירה בניגוד לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961.

האירוע היה ביום 19.5.07, שעה 05:45, הנאשם נהג בשדרות בן גוריון בתל אביב לכיוון מזרח וניידת משטרה נסעה אחריו. משהגיע הנאשם לצומת עם רחוב דיזינגוף האור ברמזור התחלף לאדום, אך הנאשם המשיך בנסיעה איטית וחצה את הצומת באור אדום. בהמשך, חצה הנאשם באור אדום את צומת הרחובות בן גוריון-ריינס. הניידת נסעה אחרי הנאשם וכרזה לו לעצור אך הנאשם התעלם מכך. בסופו של דבר, עצר הנאשם ברמזור אדום בצומת עם רחוב שלמה המלך. הניידת עמדה לידו והשוטר ניסה לפנות אל הנאשם, אך הנאשם הסתכל קדימה. ברמזור הבא חסמה הניידת את רכבו של הנאשם, השוטר ניגש ודפק על חלון הנהג, אך הנאשם בהה והמשיך להסתכל לכיוון ישר ללא תגובה כלשהי מצידו. לבסוף הבחין הנאשם בשוטר ופתח את החלון.

התברר כי מפיו של הנאשם נדף ריח חזק של אלכוהול ועיניו היו אדומות. הנאשם טען כי שתה שתי כוסות בירה כל אחת בנפח של שליש ליטר. דיבורו היה כבד ואיטי והתנהגותו רדומה. השוטר הודיע לנאשם כי הוא נחשד בנהיגה תחת השפעת אלכוהול, וערך לו בדיקת מאפיינים. בבדיקת המאפיינים, הנאשם עמד באופן יציב אך הליכתו על הקו לא הייתה יציבה, והוא הצליח במבחן הבאת האצבע לאף. לאור זאת, הודיע השוטר לנאשם כי הוא מעוכב בגין חשד לנהיגה בשכרות, כשלהתרשמותו היה הנאשם תחת השפעת אלכוהול בינונית. בדיקת הנשיפה נערכה במרחב ירקון החל מהשעה 06:13 ועד לשעה 06:16, והתקבלו בה שתי תוצאות תקינות ורציפות הנאשם חתם על פלטי הינשוף.

במועד שמיעת הראיות, הסכים בא כוח הנאשם כי מסמכי התביעה יוגשו ללא חקירה נגדית של העדים, והעד היחידי שנחקר הינו טכנאי מעבדת מכשור ואכיפה. לאחר סיום פרשת התביעה, העלה הנאשם טענה כי אין להשיב לאשמה, אשר נדחתה בהחלטתי מיום 19.6.11.

במסגרת פרשת ההגנה, לא הובאו ראיות כלשהן והנאשם נמנע מלהעיד.

בסיכומיה טענה ההגנה, כי יש לזכות את הנאשם מהעבירה של נהיגה בשכרות על פי ממצאי בדיקת הנשיפה, בהתבסס על הנימוקים הבאים:

א) בזכרון הדברים על בדיקת שכרות רשם מפעיל הינשוף כי תוצאות בדיקת הנשיפה שנערכה לנאשם מוצגת בפלט 1906 על פיו בגופו של הנאשם נמדד ריכוז אלכוהול של 425 מיקרוגרם בליטר אויר נשוף. דא עקא, במסגרת ראיות התביעה הוצג פלט 1908, בו נרשם כי ריכוז האלכוהול היה 420 מיקרוגרם בליטר אויר נשוף. נטען, כי די באי התאמה זו כדי להצביע על קיומו של ספק סביר.

ב) טכנאי מעבדת מכשור ואכיפה, רשם בטופס הביקורת התקופתית שנערכה בפברואר 2007, כי ערך בלון הגז שהוזן למכשיר הינשוף בו בוצעה האכיפה הינו 350 מיקרוגרם. בפלט הכיול היומי שנערך לפני האכיפה, רשם מפעיל הינשוף כי ערך בלון הגז הוא 355.1 מיקרוגרם. התביעה לא המציאה כראיה את כרטיס המכשיר הספיציפי על מנת שניתן יהיה להיווכח אם בתקופת הביניים שבין הבדיקה התקופתית לבין מועד האכיפה בוצעה החלפה של בלון הגז. אין בראיות התביעה הסבר כלשהו לאי ההתאמה בערכי בלון הגז כמפורט לעיל, בעוד שבנסיבות אלה מוטל היה על התביעה להמציא את תעודת הבלון עליה הסתמך מפעיל הינשוף בעת עריכת בדיקת הכיול היומי.

טענות אלה מקובלות עלי, ולכן אזכה את הנאשם מחמת הספק מהעבירה של נהיגה בשכרות על סמך תוצאות מדידת מכשיר הינשוף.

באשר לעבירה של נהיגה בשכרות או תחת השפעת משקאות משכרים מכוח בדיקת המאפיינים, העלתה ההגנה את הטענות הבאות :

א) השוטר רשם כי הליכתו של הנאשם לא הייתה יציבה, אך לא פירט כיצד הדבר בא לידי ביטוי; מהו הקו עליו צעד הנאשם, כמה צעדים צעד ופרטים כיוצ"ב. ההגנה סמכה ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בעפ"ת 53981-02-12 כרמונה נ' מדינת ישראל, שם קבע כבוד השופט בן יוסף, כי אין די בסימון בטופס כי בהליכה על קו לא הוצמד עקב לאגודל, אלא היה על השוטר למלא את כל הרובריקות בטופס, כגון באילו צעדים הכשל בא לידי ביטוי, האם היה זה כשל מתמשך וכיוצ"ב.

יוטעם, כי להבדיל מהמקרה שנדון שם, הטופס ששימש לצורך בדיקת המאפיינים כאן הינו טופס בו עשתה המשטרה שימוש במועד האכיפה דנן. הנהלים כמו גם הטפסים שונו במועד מאוחר יותר. לפיכך, במקרה הנוכחי לא כשל השוטר במילוי הטופס, ובתי המשפט הרשיעו בנהיגה בשכרות גם על סמך הטופס ששימש את המשטרה בזמנו.

ב) עוד נטען, כי ההגנה התגוננה אך כנגד כתב האישום במתכונתו הנוכחית, והנאשם לא הוזהר כי יכול ומעובדות המקרה תתגלה עבירה אחרת, היינו, עבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים. טענה זו יש לדחות.

הכלל המנחה לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982, הינו מתן הזדמנות סבירה לנאשם להתגונן. טופס בדיקת מאפיינים כמו דוח הפעולה שעל פיו השוטר הזהיר את הנאשם כי על סמך סממני התנהגותו הוא חשוד בנהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, הוגשו במסגרת ראיות התביעה, אך באופן מודע ההגנה החליטה שלא לחקור את עדי התביעה.

זאת ועוד, במסגרת ההחלטה שניתנה בטענה כי אין להשיב לאשמה, קבעתי כי קיימות די ראיות לכאוריות כי הנאשם נהג כשהוא נתון תחת השפעת משקאות משכרים. גם לאחר החלטה זו, הודיעה ההגנה כי היא מוותרת על הבאת ראיות מטעמה.

ג) ההגנה טענה מעת בו עלה חשד כי הנאשם נהג בשכרות, קמה לו זכות היידוע. היינו, היה על השוטרים להסביר לו כי הוא רשאי לסרב לבצע את בדיקת המאפייינים מבלי שהדבר יזקף לחובתו וכי אם יבצע את בדיקת המאפיינים עלולות תוצאותיה לשמש מקור עצמאי ונפרד בחיובו בדין בעבירה של נהיגה בשכרות או בנהיגה כשהוא נתון בהשפעת משקאות משכרים. לטענת ההגנה יש להחיל בשינויים המחוייבים את ההלכה שנקבעה בבית משפט העליון ברע"פ 10141/09 אברהם בן חיים נ' מדינת ישראל (להלן-עניין בן חיים), כי בהתאם לדוקטרינת הפסילה הפסיקתית, יש לפסול ראיה שהושגה מכוח הסכמה אשר לא הוכח כי הינה הסכמת אמת היות ולא קויים לגביה הליך יידוע.

ד)חשיבותה של בדיקת המאפיינים הוכרה בפסיקה אך אין בחוק הסמכה מפורשת לפיה רשאי שוטר לדרוש מנהג החשוד בנהיגה בשכרות לבצע בדיקת מאפיינים ומכאן שנדרשת הסכמתו של הנהג לשם ביצוע הבדיקה. כזכור ההגנה ויתרה על חקירת עדי התביעה ואילו הנאשם עצמו נמנע מלהעיד. מכאן שאין לפנינו ראיה כי הנאשם לא היה מודע לזכותו לסרב לביצוע בדיקת המאפיינים ולכך שהסירוב לא יזקף לחובתו.