מ.י. ענף תנועה ת"א נ' טאהא

החלטה

בפני בקשה לביטול גזר דין שהוגש מטעם התביעה - המבקשת.

המשיב הואשם בעבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה בניגוד לתקנה 10 (א) לתקנות התעבורה.

המשיב כפר באשמות כנגדו, בדיון שהתקיים ביום 19.09.10. התיק נקבע להוכחות ליום 21.12.10. ביום 21.12.10 הוגשה בקשה לדחיית הדיון לצורך הידברות בין הצדדים במטרה לסיים את התיק בהסדר. הבקשה הוגשה ע"י ב"כ המשיב. בתאריך 16.01.11 הגיש המשיב הודעה לבית המשפט, שלא באמצעות ב"כ, ממנה עלה כי המשיב מבקש לחזור מהכפירה, להודות בכתב האישום ולקבל גזר דין בהעדר הצדדים. בתאריך 17.01.11 בעקבות הודייתו במיוחס לו הורשע המשיב וניתן גזר דין. בתאריך 06.02.11 הגישה המבקשת בקשה לביטול גזר דין וזאת משני נימוקים. אחד, לא ניתן לתביעה הזדמנות לטעון לעונש. שנית, בכוונת התביעה היה לבקש לתקן את כתב האישום ולהוסיף עברה של נהיגה בזמן פסילה.

בבקשת המבקשת התקיימו שני דיונים. הראשון ביום 28.02.11 (להלן: הדיון הראשון) ודיון נוסף ביום 27.03.11 (להלן: הדיון השני). דחיית הדיון הראשון נבעה מהצורך לאפשר לב"כ המשיב להיערך לטוען בדיון לגוף הבקשה. בהתחשב בעובדה שהבקשה הוצגה לב"כ המשיב בדיון עצמו.

בדיון חזרה המבקשת על בקשתה. בעוד ב"כ המשיב טען מספר טענות:

בקשת המבקשת נגועה בחוסר סמכות עניינית של ביהמ"ש.

המבקשת ביקשה להטעות את בית המשפט שעה שהוגשה הבקשה לכאורה בהסכמה שעה שמעולם לא נתבקשה הסכמה לא מהנאשם ולא מסנגורו.

בגוף הבקשה אין בנימוקים כדי טעם אחד לבטל את פסה"ד. המבקשת הייתה צריכה להגיש בקשה לתיקון כתב האישום בהזדמנות הראשונה שהייתה לה ולא להמתין לדיון העתידי.

ב"כ המשיב סבור שיש להטיל על המבקשת הוצאות עלפי תקנה 21 (א) לתקנות סדר הדין הפלילי סעיף 21 (א). כדברי ב"כ המשיב "נכון וראוי לעשות צו להוצאות ריאליות וראויות כנגד המאשימה כדי שתצא בת קול מלשכתו שכך לא מטעים ולא מגישים בקשות אשר נחזות את אשר אינן בהעדר סמכות והטעיה שבצידה נזק כספי וממוני לנאשם."

אכן צודק ב"כ המשיב, התביעה לא הציגה לבית המשפט את מקור הסמכות המאפשר לבית המשפט לבטל את גזר הדין. על פי חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 בסעיף 130 (ח) ניתנה סמכות לבית המשפט לבטל גזר דין לבקשת נאשם.

(ח)נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין; בקשה לפי סעיף קטן זה תוגש תוך שלושים ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין אולם רשאי בית המשפט לדון בבקשה שהוגשה לאחר מועד זה אם הבקשה הוגשה בהסכמת התובע.

אולם אין בנמצא מקבילה לגבי בקשה מטעם המבקשת. בנסיבות אלו, אני דוחה את בקשת המבקשת לבטל את גזר הדין. לגבי הבקשה לתיקון כתב האישום, הרי שהנאשם לא הואשם ולא נחקר כלל בעברת נהיגה בזמן פסילה. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום שהינו הזמנה לדין בעבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה. בתגובת הנהג תגובת המשיב לאישום שכנגדו אינה כוללת את עבירת נהיגה בזמן פסילה. אם רצתה התביעה לתקן את כתב האישום הרי שהיה עליה לחקור את הנאשם על עברה זו, אך הדבר לא נעשה. יסודות העברה של נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ללא רישיון נהיגה אינן זהות. התיק היה קבוע להוכחות. התביעה לא העבירה חומר ראיות לסנגור בעברה אותה ביקשה לתקן, דבר שהוא מתבקש. מכל הנסיבות האמורות, לא נראה שניתן בדיון ההוכחות לתקן את כתב האישום ולנהל את תיק ההוכחות באותו מועד. בנסיבות אלו סביר שלא היה מתאפשר, בכל מקרה לתביעה לתקן את כתב האישום. אציין כי, בשל העדר זהות ביסודות העברה בין העברות האמורות. המבקשת יכולה לפעול כרצונה לגבי עברת נהיגה בזמן פסילה גם כיום.

ב"כ המשיב טען כי המבקשת ביקשה להטעות את בית המשפט. בכך שנרשמה הסכמת המשיב לבקשה. אין בדעתי לקבל טיעון זה כבר בדיון הראשון טען ב"כ המבקשת כי הדבר נעשה בתום לב עמ' 1 שורה לפרוטוקול מיום 28.02.11:

"ב"כ המאשימה: אני תמה על חברי וטענתו. בתאריך הנקוב חברי לא ייצג את הנאשם לכן לא היה אפשר לפנות אליו ולבקש את הסכמתו, ייתכן שנפלה טעות סופר וניתנה כותרת שגויה הכוונה היא לטעות שנעשתה בתום לב בנימוקי הבקשה מדובר על המבקשת ולא על הצד המשיב. בסעיף 5."

לא הוכחה בפני פעולה במזיד של המאשימה. אציין כי לא מצאתי הגיון שהמבקשת תפעל בזדון בנקודה זו. נקודה הטעונה בירור פשוט ביותר. הבקשה נקבעה לדיון ובנקל ניתן לברר טענה זו. מקבל אני את טענת המבקשת כי מדובר בטעות סופר. אכן, בגוף הבקשה בניגוד לכותרת הבקשה לא נטענה הסכמה.

לסיום אתייחס לבקשת ב"כ המשיב להטיל הוצאות על המבקשת.

מקור הסמכות להטלת הוצאות על המבקשת בדין הפלילי הוא מכח סעיף 80 לחוק העונשין:

הוצאות ההגנה מאוצר המדינה [יא/43] [תשל"א, תשל"ה]חוק סדר(תיקון מס' 41) תשנ"ה-199580.(א)משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור.

הוצאות ההגנה מאוצר המדינה [יא/43] [תשל"א, תשל"ה]