מ.י. ענף תנועה ת"א נ' חזן

בפני

כב' השופט מאיר דרורי

הכרעת דין

הנאשמת מואשמת בכך כי נסעה בקלות ראש בהיותה שיכורה, גרמה לתאונת דרכים בה נחבלה הנאשמת חבלה של ממש, רכבה ניזוק וכן נפגע עמוד רמזור. הקביעה כי הנאשמת הינה שכורה נובעת מהתנהגותה ומסירובה ליתן בדיקת דם. במעשים אלה עברה הנאשמת על הוראות סעיפים 62(2) ו 62(3) בצירוף סעיפים 38(2) ו 38(3) לפקודת התעבורה תשכ"א-1961.

אין מחלוקת בין הצדדים בנקודות הבאות:

הנאשמת הייתה במועדון בטרם נהגה ברכבה.

הנאשמת נהגה ברכבה ברחוב משה דיין בתל אביב מצפון לדרום. ופנתה שמאלה לרחוב לה גרדייה.

במהלך פנייתה שמאלה אבדה את השליטה ברכבה ופגעה בעמוד רמזור. כתוצאה מן התאונה נחבלה כאמור הנאשמת חבלה של ממש, רכבה ניזוק וכן עמוד הרמזור.

הנאשמת נחבלה בפיה כתוצאה מן התאונה. הנאשמת לא נתנה בדיקת דם לצורך בדיקת שכרות. אולם נתנה בדיקת דם במועד מאוחר יותר.

המחלוקת בין הצדדים הינה כדלקמן:

לטענת המאשימה, הנאשמת אחראית לתאונה. התאונה והתנהגותה לאחר התאונה וכן סירובה ליתן בדיקת דם מעידים על היותה שיכורה.

לטענת ההגנה, הנאשמת לא הייתה שיכורה. לא נדרשה כדין ליתן בדיקת דם הואיל והייתה במצב בו לא יכלה לתת את הבדיקה עקב פציעתה בתאונה. כמו כן לא הוסבר לה מהות הסירוב והשלכות הסירוב.

בית המשפט מקבל את טענת המאשימה וקובע כי הנאשמת אחראית לתאונה ונהגה ברכבה בהיותה שיכורה, זאת מן הנימוקים הבאים:

הן הבוחן עמי סבן והפרמדיק יהודה אטיאס מעידים כי מהנאשמת נדף ריח של אלכוהול. מדובר בבוחן מנוסה ובפראמדיק מנוסה כך שניתן להניח כי אכן נדף מפיה של הנאשמת ריח של אלכוהול. למרות שהנאשמת טענה שלא שתתה אלכוהול כלל. ביהמ"ש מעדיף את גרסת עדי התביעה על פני גרסת הנאשמת בנקודה.

הנאשמת בעדותה טענה שחברתה דקלה לא שתתה כלל אלכוהול. דא עקא הבוחן עמי סבן טען כי חברתה הייתה שתויה לחלוטין. לפיכך לא יכול היה לתחקר אותה כך שגם בנקודה זו ביהמ"ש מעדיף את גרסת הבוחן על פני גרסת המאשימה.

הבוחן טוען כי דרש מן הנאשמת ליתן בדיקת דם לצורך בדית אלכוהול והנאשמת סירבה. יתרה מזו הוריה שנכחו בבית החולים גם הם ביקשו ממנה שתענה לבקשה, ולמרות זאת הנאשמת עמדה בסירובה.

יש לציין כי ההגנה לא זמנה לעדות את הוריה של הנאשמת וכן חברתה של הנאשמת כדי לחזק את גרסת הנאשמת כי לא שתתה משקה אלכוהולי במועדון. וכן כי לא סירבה לדרישת הבוחן ליתן בדיקת דם. אי העדת עדים היכולים לחזק את גרסת צד כלשהו במשפט מחלישים את גרסתו באופן משמעותי.

הנאשמת מסרה בדיקת דם בבית החולים בשעה 4:42 דהיינו 10 דקות אחרי שהבוחן דרש ממנה לבצע בדיקת דם. הווה אומר כי בשעה 4:42 הייתה במצב בו הבינה הוראות ויכלה לתת בדיקת דם. מי שיכול לתת בדיקת דם בשעה 4:42 יכול היה לתת בדיקת דם גם בשעה 4:30. והעובדה שלא נתן בדיקת דם מעידה על כך כי הבינה את הדרישה אולם חששה מן התוצאות ועקב זאת סירבה לבצע הבדיקה.

הנאשמת טוענת כי מכירה את המקום לפיכך התרחשות התאונה גם מעידה על היות הנאשמת שיכורה שכן אין כל סיבה מדוע הנאשמת תפגע ברמזור בעת פנייה שמאלה. אין טענה כלשהי שרכב שהיה בסמוך לרכב הנאשמת אילץ אותה לסטות מנתיב הנסיעה.

הבוחן העיד כי הסביר לנאשמת כי מי שמסרב ליתן בדיקה נחשב כמי שנוהג תחת השפעת משקה אלכוהולי דהיינו שיכור. ביהמ"ש סבור כי די באזהרה מעין זו בנסיבות המקרה דנן כדי לחייב את הנאשמת ליתן בדיקת דם.