מ.י. ענף תנועה ת"א נ' גריידי

בפני

כב' השופטת דלית ורד

הכרעת דין

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום לפיו הוא נהג באופנוע על הטיילת בתל אביב מכיוון הילטון צפונה בניגוד לתמרור ב-1 המוצב שם, עבירה בניגוד לתקנה 22(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.האירוע היה ביום 2.6.09 כשנטען כי הנאשם נהג בין הולכי רגל תוך שהוא חולף על פני תמרור ב-1 ברור וגלוי לעין ו"סטופרים" המותקנים בכניסה לטיילת.

משיוחסה העבירה לנאשם הוא טען שהוא מצטער ולא ידע שזאת עבירה, אך לאחר מכן הכחיש

שביצע כל עבירה.

בתיק זה נערכו שני דיונים טרם שמיעת הראיות, והנאשם חזר וטען כי הוא גרר את האופנוע ולא רכב עליו, כשהאופנוע לא היה מונע.

בעת שמיעת הראיות טען הנאשם לראשונה כי מי שעצרה אותו הייתה שוטרת ואילו השוטר ישב בניידת ורשם את הדו"ח. טענה זו הינה בגדר "עדות כבושה" שלא הועלתה בשני הדיונים הקודמים.

הנאשם לא כפר כי תגובתו כפי שנרשמה בדוח תואמת את דבריו כפי שנאמרו בפועל. בתחילה טען הנאשם כי הוא מסר דברים אלה לשוטרת, אך מאוחר יותר הודה הנאשם כי השוטר "ישב בניידת וכתב, העברתי לו את הרישיון שלי, הוא כתב ונתן לי לי את הדוח ורשם את הדברים שלי".

מכאן ניתן להבין כי הנאשם מסר את תגובתו לשוטר בעת רישום הדוח.

זאת ועוד, העובדה שהנאשם לא הבחין בשוטר אלא רק בשוטרת אין משמעה כי השוטר לא הבחין בנאשם, כשהנאשם עצמו טען כי הטיילת הייתה הומה בהולכי רגל. רישום הדוח בניידת אינו מצביע בהכרח על מיקומו של השוטר בעת שהבחין בעבירה.

טענתו העיקרית של הנאשם הינה כי הוא גרר את האופנוע בטיילת ולא רכב עליו, ומכאן עולה כי הנאשם עצמו הודה כי נכנס לטיילת עם האופנוע. הנאשם לא הכחיש במפורש כי חלף על פני תמרור ב-1, אלא טען כי אינו יודע לומר בודאות אם חלף על פני התמרור אם לאו. אדגיש כי במועד האירוע לא טען הנאשם כי לא חלף על התמרור או לא ידע כי כניסת אופנועים לטיילת אסורה.

העיקר מבחינתו של הנאשם היה העובדה שלא נהג באופנוע על הטיילת אלא הוביל את האופנוע בגרירה. הנאשם טען כי האופנוע נתקע עוד יום קודם לאירוע, אך הוא לא המציא אסמכתא כלשהי לאימות טענה זו. הנאשם אף לא הסביר מדוע השתמש באופנוע אם זה "נתקע" עוד יום קודם לכן. מכאן שלא מן הנמנע כי גרירת האופנוע לא נבעה מקלקול כלשהו אלא מסברתו של הנאשם כי חרף האיסור על כניסת אופנועים לטיילת, מותר להיכנס ולגרור את האופנוע על הטיילת. הדבר מסתבר גם מתגובתו הראשונית של הנאשם בה טען כי לא ידע שזוהי עבירה.

תקנה 164לתקנות התעבורה קובעת כי מי שמסיע רכב בכוח גופו דינו כדין נוהג ברכב, ולפיכך גרירה משמעה נהיגה.

מקובלים עלי דבריו של כב' השופט נהרי בתיק ת (ת"א) 36182/08 מדינת ישראל. נ. עוקבי שרון , כי "הולכי רגל על מדרכות , בשדרות ובמעברי חציה זכאים לבטחון מפני הטרדה והפגיעה אפשרית מכלי רכב, ויהו אלה אף כלי רכב שמנועם כבוי והם נדחפים בכוח הגוף. יש לזכור שעל מדרכות, בדרות ובמעברי חצייה עושים את דרכם ושקועים בענייניהם, הולכי רגל, ובהם גם קשישים, ילדים, נשיפ בהריון, תינוקות בעגלות, נכים וגננות עם פעוטות וכיוצ"ב, אשר לטעמי אינם צריכים להמצא בסכנה מפגיעת חלק בולט או חם כלשהו של האופנוע בגופם עת הוא חולף לידם ואינם צריכים להמצא בסכנה מחמת אובדן שליטה רגעי של מי אשר מוביל את האופנוע בכוח הגוף ומכך שהאופנוע עשוי לאבד שיווי משקל וליפול על צידו."

דברים אלה נכונים קל וחומר כשמדובר בטיילת אשר במועד האירוע הייתה הומה בהולכי רגל.

לפיכך, גם אם אקבל את גרסת הנאשם כי הוא גרר את האופנוע על הטיילת, יש להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, וכך אני מורה.

ניתנה היום, א' חשון תשע"ב , 29 אוקטובר 2011, במעמד הצדדים