מ.י. משרד התמ"ת מחלקה משפטית-עו"ז נ' חיים צדיק

גזר דין

1.בהכרעת דין מיום 5/6/2011 אומץ הסדר הטיעון שהושג בין הצדדים, ובהתאם לכך הורשע הנאשם בביצוע העבירות נשוא כתב האישום, קרי; העסקה שלא כדין של עובדים זרים, בניגוד לסעיפים 2(א)(1) ו-2 (א)(2) לחוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991 (להלן: "חוק עובדים זרים").

2.הכרעת הדין התייחסה להעסקת שני עובדים זרים ביום 18/4/07.

3.במסגרת הסדר הטיעון סיכמו הצדדים כי המאשימה תגביל את עצמה בטיעונים לעונש לגובה 50% מהקנס המירבי הקבוע בחוק ביחס לכל עובד. קרי, המאשימה תטען לקנס כולל בגובה 116,008 ₪.

4.עוד ביקשו הצדדים להגיש טיעוניהם לעונש בכתב, וכי גזר הדין יישלח אליהם בדואר.

ואכן, בהתאם לכך הוגשו סיכומי הצדדים בכתב.

להלן נפרט את טיעוני הצדדים כפי שפורטו בסיכומיהם, לאחר מכן נביא את המשקל שהוענק לטיעונים השונים, ולסיום יפורט גזר הדין.

טיעוני המאשימה

5.לטענת המאשימה, הנאשם הורשע בעבירות, שהמחוקק והפסיקה מגלים מגמה ברורה של החמרה בענישה, ובשורה ארוכה של פסקי דין צויין הצורך לטפל באותו נגע ולחסל את תופעת ההעסקה שלא כדין של עובדים זרים.

העסקת עובדים זרים ללא היתר פוגעת בתנאי עבודתם של עובדים מקומיים רבים, הצריכים להתחרות בשוק העבודה עם "עבודה זולה". כמו כן, הדבר מהווה סיכון ביטחוני, היות ודובר בשני עובדי שטחים. המדובר בעבירה שהתבצעה ממניעים כלכליים גרידא, אשר נעשתה במסגרת משלח ידו של הנאשם.

לסיכום, ביקשה המאשימה שלא למצות את הדין עד תום עם הנאשם, ולהטיל עליו קנס בשיעור 50% מהקנס המירבי הקבוע בחוק ביחס לכל עובד, קרי 58,400 ₪ לכל עובד, ובסה"כ 116,800 ₪. בנוסף, מבוקש להורות לנאשם לחתום על התחייבות כספית להמנע מלעבור עבירות על חוק עובדים זרים בסכום של 116,800 ₪ לעובד למשך 3 שנים מיום מתן גזר הדין; שאם כן יעבור עבירות כאמור, יחוייב מיידית וללא תנאי בקנס המירבי הקבוע לעבירה במועד ביצועה.

טיעוני הנאשם

6.לטענת הנאשם, בחר הוא להודות ולקחת אחריות, ובכך גם להביע חרטה כנה ואמיתית. הנאשם הודה, ובכך מנע את התמשכות ההליך, והביא לחסכון זמן שיפוט רב ויקר ביותר, וכן לחיסכון זמן ומשאבים משמעותיים מן המאשימה. המדובר במעידה חד פעמית של הנאשם, אשר למד את לקחו. הנאשם הינו אדם נורמטיבי, אשר משמש כמתנדב ברשויות אכיפת החוק כבר שנים רבות. הנאשם אינו עוסק כעצמאי כבר תקופה ארוכה, אין כל אפשרות שישוב לכך, וכיום הוא עובד כשכיר ומשתכר לחודש סך של 4,700 ₪. מצבו הכלכלי של הנאשם בכי רע, והוא חייב סכומי עתק לנושים רבים. כנגדו תלויים ועומדים 48 תיקי הוצאה לפועל בסך כולל של כ – 3 מיליון ₪. הנאשם הינו חייב מוגבל בנסיבות מיוחדות, וגם אשתו הינה חייבת מוגבלת באמצעים. הנאשם הינו המפרנס היחיד, ועל שולחנו סמוכים אשתו וארבעת ילדיו, כאשר הצעיר בהם הינו יליד שנת 2005.

לסיכום טען הנאשם, כי על בית הדין להסתפק בהשתת התחייבות להמנע מלעבור עבירה, או לחילופין להטיל על הנאשם קנס סימלי, אשר ישולם בשיעורים של 300 ₪ לחודש לכל היותר.

דיון והכרעה

7.על השופט היושב בדין לאזן בין השיקולים השונים, ולהעניק לכל אחד מהם את המשקל ההולם. וכך קבע בית המשפט העליון בעניין זה (ההדגשות אינן במקור):

"בבואו לגזור את דינו של נאשם שהורשע הן בעבירות סמים והן בכל עבירה אחרת חובה על בית המשפט לזכור, כי מודל הענישה בארץ הוא מודל מעורב, הכולל בתוכו שיקולי הענישה השונים: הגמול, ההרתעה, השיקום והמניעה, ומלאכת האיזון בין כל השיקולים הללו היא מחובתו הראשונית של בית המשפט" (ראו ע"פ 4890/01 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1), 594, 601 והאסמכתאות שם).

 ...

ככלל, קיימות שלוש גישות עיקריות לקביעת רמת הענישה במשפט הפלילי. כפי שהיטיב להסביר זאת השופט י' טירקל בע"פ 1456/01 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1), 609.