מ.י. משרד התמ"ת מחלקה משפטית-עו"ז נ' אומברטו פצה

החלטה

בפני בית הדין טענת הנאשם כי "אין להשיב לאשמה" בגין תוקף תעודת עובד הציבור ביחס למעמד העובדים הזרים נשוא כתב האישום.(להלן: העובדים הזרים) ותגובת המאשימה המתנגדת לה.

טוען הנאשם כי בכתב האישום נטען בסעיף 3 שהעובדים הזרים לא היו במועד הרלבנטי אזרחים ישראלים או תושבי המדינה ולא היו רשאים לעבוד אצל הנאשם ועניין זה לא הוכח עד לסיום ראיות המאשימה.

לטענתו לצורך הוכחת טענה זו, המאשימה הגישה תעודת עובדת הציבור לכאורה מ/9, על התעודה הזאת לכאורה חתום מר קבילו, ואין להשיב לאשמה מהטעם שתעודה זו לא היתה אמורה להיות מוגשת, אין לה תוקף ואינה קבילה.בין היתר מהטעם שעמי קבילו, נותן התעודה כבר לא עובד מדינה. לטענתו עמי קבילו הושעה מעבודתו, ועל כך יש צורך בתעודת עובד ציבור מהיועץ המשפטי מאזור יהודה ושומרון. לטענת הנאשם פנה אליו זמן רב קודם , הנושא הועבר לקמ"ט תעסוקה יצחק לוי, ולא ניתן להגיש תעודת עובד ציבור בשעה שכותבה כבר לא עובד מדינה.

הנאשם ביקש בדיון לאפשר לו להמציא את תעודת עובר הציבור בדבר מועד הפסקת היותו עובד מדינה של מר עמי קבילו.

לטענתו על פי סעיף 32 לפקודת הראיות: "תעודה ציבורית ניתן להוכיח בהקשה של אחד מאלה: המקור, ההעתק הבדוק, העתק שהודפס על ידי המדפיס הרשמי, העתקו מאושר בחותמו הרשמי ובחתימת הפקיד שבידו ובמשמרתו הרשמית, העתקו המאושר וחותמתו של המוסד שבידו או העתקו ...." . סעיף 29 סעיף קטן 3 לפקודה זו קובע שהתעודה רשומה ונעשתה והוגשה על ידי "עובד מדינה". הואיל ומ/9 אינו עונה לדעתו על התנאים הקבועים בסעיף 32 לפקודת הראיות יש לפוסלה ואין להשיב לאשמה.

עוד טען כי גם אם בית הדין יקבל את התעודה כתעודת עובד ציבור, בתעודה לא כתוב במפורש שלאותם עובדים זרים לא היה היתר כניסה או ישיבה בישראל. סעיף 12א (ב) לחוק הכניסה לישראל קובע ש"מעסיק שהעסיק עובד שהוא תושב שאינו רשאי לעבוד..". על פי החוק יש מס' אפשרויות לשהייה כדין בישראל שלמעשה אותם עובדים זרים יש להם היתר שהייה כדין בישראל על כן לטענתו אינם צריכים להחזיק ביד היתר עבודה ספציפי אצל מעסיק ספציפי. לסברתו רק אם תושבים של הרשות שבאים לעבוד בישראל, ההיתר צריך לקבוע מעביד ספציפי, ולא שיש בידם היתר שהייה כדין.

לטענתו המאשימה צריכה להוכיח שני דברים ולו לכאורה, שאין לו היתר שהייה כדין בישראל, וזה לא מופיע ב מ/9, אלא רק שלא היה להם רשיון עבודה בתוקף בישראל, ואין די בכך כדי להוכיח ולו לכאורה את פרטי כתב האישום. לכן, טען שכבר בשלב הזה אין להשיב לאשמה. 

טוענת המאשימה כי על פי הוראות סדר הדין הפלילי והסעיף שעוסק בטענה שאין להשיב לאשמה, די בראיות לכאורה בלבד, ועל פי פסק דין המנחה בעניין כחלון שניתן בבית משפט העליון, די בראיות ולו קלושות ביותר כדי לגרום לכך שהנאשם יצטרך להשיב על האשמה. לטענתה כלל הראיות שהגישה עד כה יש בהם הרבה מעבר לנדרש, ולמעשה כבר בשלב הזה, מבלי לשמוע את עדותו של הנאשם אפילו, ניתן להרשיע אותו .

עוד טענה כי הוכחת מעמדו של עובד זר לא באה בהכרח אך ורק על פי תעודת עובד ציבור וניתן להוכיח אותה גם באמצעים נוספים. כגון מ/2 שהינה רשימת העובדים, שהכתוב בה נלקח מתוך תעודות הזהות של של הרשות הפלשתינאית. די בכך כדי להוכיח שהם אינם אזרחים ישראלים, ומרגע שהוכח שהם אינם אזרחים ישראלים שאין בידם היתר לעבוד אצל הנאשם, הוכחה העובדה שהוא העסיק אותם ללא היתר.על כן יש בכך ראיה לכאורה מספקת לדחות את טענת אין להשיב לאשמה.

עוד,טוענת המאשימה כי הנאשם עצמו נחקר פעמיים תחת אזהרה, ובשתי הפעמים הוא הודה כי אין בידו היתר כזה, כי הוא לא ראה היתר כזה, ושלא בדק את תעודת הזהות של מי שהוא העסיק קמה הראיה לכאורה הנדרשת שהנאשם העסיק מישהו שאין בידו היתר, מעצם הודאתו. כאשר יש הודיה די ב-"דבר מה" נוסף,. הפסיקה קובעת שדי בדברים קלושים ביותר שתומכים בעובדה שהנאשם עבר את העבירה.

לטענת המאשימה הוגש גם תיאור מקרה שראו את העובדים עובדים תוך פירוט מפורט שהם עבדו בעבודות גינון בעבור ועד הבית.

לעניין תעודת עובד הציבור ,טענה המאשימה – שהסנגור לא הגיש בקשה ולא דרש בקשה להצגת מסמכי מקור. קיימת חזקה שנקראת חזקת תקינות ההליך המנהלי, ולא בוססה תשתית לטעון נגד אותה חזקה. משקיימת תעודת עובד ציבור והוא לא ביקש לחקור את נותנה, ובה מופיעים מלוא הפרטים של שלושת העובדים בכתב האישום, וכתוב שלא היה להם היתר לעבוד בישראל בכלל במועד האירוע נשוא כתב האישום חלה החזקה גם על עובדה זו.

לטענת המאשימה אין כל ממש בטענת הנאשם שכביכול המאשימה צריכה להוכיח לא רק את עצם העובדה שמדובר בעובדים זרים, ולא רק את העובדה שאין להם היתר לעבוד אצל הנאשם, אלא שבנוסף לכל אלה היא צריכה להוכיח שהכניסה שלהם לארץ היתה שלא כדין. טענה זו נלקחת מתוך שורה של פסקי דין שניתנו בבית משפט שלום, כאשר המדינה טענה בשני עניינים, שהייה בלתי חוקית והסעת עובד שהוא שוהה בלתי חוקי. עניינו כאן, לא קשור לא לעצם השהייה ולא לעצם ההסעה, ולא לעצם הכניסה, לא איכפת לנו איך נכנס גם אם בכניסה עבר עבירה נוספת, אנו לא מעמידים לדין על זה בבית דין זה שאינו מוסמך לכך.

כתב אישום הוגש על העסקה שלא כדין לפי סעיף 2 א (2) לחוק עובדים זרים, שמדבר על העסקה בהיתר ותו לא . לדעת המאשימה בראיות שהוגשו היה די כדי להרשיע את הנאשם.

טענת המאשימה ביחס לעמי קבילו החתום על התעודה כי נחתמה בלי ספק לפני הגשת כתב האישום. המסמך הזה היה תקף בעת הגשת כתב האישום על כן קביל. אם קרה לאחר הגשת כתב האישום שאותו עובד ציבור שחתום על המסמך כבר לא עובד ציבור, אין בכך לפגום. ניתן היה לבקש לחקור את עובד הציבור. הטענות נגד מר קבילו,ע"י הנאשם בדבר אי היותו עובד ציבור, שפיטרו אותו, וטענות יותר חמורות לא הוכחו. המאשימה טענה כי לא ידוע מתי פרש מר קבילו מעבודתו, למיטב זכרונו של ב"כ המאשימה, זה בודאי לא בשנת 2007. לטענתו ניתן גם בשלב זה של ההליך להביא תעודת עובד ציבור מעובד ציבור אחר. גם אחרי שלב של ראיות ההגנה, עדיין אם היתה מתבררת העובדה הזאת, בכל שלב אפשר לבקש תיקון כתב האישום והמאשימה יכולה להציג תעודת עובד ציבור של עובד חדש.

הכרעה

לאחר ששמעתי טיעוני הצדדים לפני בדיון, ושקלתי זאת להלן החלטתי.

ערעור פלילי 732/76 מ"י נ' כחלון פד"י לב (1) 170 קבע בית המשפט מתי עמדה התביעה בחובתה להוכיח אשמה לכאורה של נאשם: "בית המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב האישום. ראיות בסיסיות לעניין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן ו הקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא כדברי בית משפט העליון בע"פ 28/49 הנ"ל ראיות במידה, היוצרות אותה מערכת הוכחות ראשונית המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע), מן התביעה לנאשם".

"עוד נקבע כי גם אם ינתן מלוא האמון , ויוענק להם מלוא המשקל הראייתי במצב זה אין הצדקה לדרוש מן הנאשם להתגונן שהרי אין לו ממה להתגונן". (י. קדמי על סדר הדין בפלילי, חלק שני , כרך א', עמ' 1444).