מ.י. משרד התמ"ת המחלקה המשפטית-עו"ז נ' שותפות חגלה לבנין

הכרעת הדין

כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום בגין העסקת עובדים זרים שלא כדין עבירות עלפי סעיפים 2(א)(1)ו-(2) וסעיף 2(ב)(3) לחוק עובדים זרים תשנ"א-1991 .

העובדים הזרים נמצאו באתר ברח' בורוכוב 5 בגבעתיים (להלן "האתר" שם ביצעו הנאשמים עבודת שיפוצים. בביקורת של מפקחי התמ"ת ביום 14.7.04 נמצא כי לעובדים אין היתר העסקה כדין.

העובדים עסקו בהנחת ריצוף וקרמיקה והמפקח ציין כי את פרטי הנאשמים קיבל מידי עובד של חברת רב בריח אשר התקין במקום משקופים ומסר למפקח את הזמנת העבודה שברשותו עליה הופיע שמה של הנאשמת 1.

ב"כ הנאשמים מפנה לכך כי אף מפקח התמ"ת ציין כי בדרכוניהם של העובדים שנמצאו אותו אתר הופיע שמה של חברת זלמן זכריה ולטענתו הנאשם 2 הציג בפני חוקרי התמ"ת מסמכים המלמדים על כך כי מעסיקתם של העובדים השרים היתה חברת "מרמרי בע"מ" מרח' אורט ישראל אזה"ת בת-ים והוא אף הציג חשבון מטעם חברת מרמרי בגין ביצוע עבודות חיפוי וריצוף .

בדיון בפני העידו מפקחי התמ"ת ,מר אילן לביא,מגדל מאור והגב' אופירה דגן אשר חקרה את זלמן אדיר במשרדי התמ"ת,מר זלמן אדיר .

מטעם נאשמים העיד הנאשם 2 ,מר חגלי נאגד ,כן נתבקשה אורכה לזימון חב' מרמרי לעדות אך הזמנתה לא צלחה.

לאחר שנשמעו העדויות הגישו באי כוח הצדדים את סיכומיהם .

ב"כ המאשימה הוכח בעדויות המאשימה מפי מפקחי התמ"ת שהעידו בתיק זה כי בדרכונם של העובדים הזרים שנמצאו באתר ברח' בורוכוב 5 בגבעתיים היה רשום שמה של חב' זלמן זכריה כמעסיקה. מהמשך החקירה ומעדותו של מר אדיר זלמן התברר כי העובדים "ברחו" מחברת "זלמן זכריה" לאחר יום עבודה אחד.

לעובדים שנמצאו באתר לא היה היתר לעבוד אצל המאשימה.. ב"כ המאשימה מוסיפה כי הנאשם 2 הודה כי היה קבלן בניה באתר בתקופה הרלבנטית לכתב האישום וכן טען כי חברת מרמרי היא זו שביצעה את עבודות הריצוף .הנאשם לא הזמין לעדות את נציגי חברת מרמרי והציג 2 חשבוניות שלטענת ב"כ המאשימה אין התאמה ביניהם. עוד נטען כי בהסכם ההתקשרות שבין היזמים לבין הנאשמת 1 צוין כי הנאשמת אחראית לביצוע העבודות כולל עבודות הריצוף וכי תהיה רשאית למסור עבודות לביצועם של קבלנים מלבד שאינם מן העבודות המנויות בנספח ב' להסכם, שם הופיע בין היתר ביצוע עבודות הריצוף .

מאחר והנאשמים לא הביאו לעדות את נציג חברת מרמרי ואף לא את היזמים שלטענת הנאשם 2 חתם מול קבלן משנה ואף התחייב להעביר את הכסף ישירות, הרי מתעורר החשד כי הנאשמים חששו מעדותם של עדים אלה ולכן לא זימנו אותן לדיון והדבר פועל לחובתם .

ב"כ המאשימה טוענת על כן כי עמדה בנטל השכנוע וביססה את התשתית הראתית להוכחת אשמת הנאשמים מעל לכל ספק סביר .

ב"כ המאשימה הפנתה לפסיקת בית הדין שקבעה כי עצם ביצוע פרויקט ע"י עובד זר שנמצא באתר מקים חזקה כי העובד הוא עובדו של מבצע הפרויקט אלא אם כן יוכח אחרת. וכן כי היסוד הנפשי הנדרש במקרים אלה מהנאשם הוא של מודעות בהתאם לדרישת סעיף 20(ג) לחוק העונשין תשל"ז -1977.דהינו שהימנעותו של הנאשם 2 מלבחון או לבדוק את המצב שלגביו עשוי להיות חשוד כי הוא אסור הוא.

הנאשם לטעת ב"כ המאשימה טענה סתמית כי העובדים שנמצאו באתר אינם עובדים שלו בעוד שהחוזה בינו לבין היזמים מלמד כי הוא היה הקבלן האחראי באתר ולכן עמדה המאשימה בנטל המוטל עליה.

לאחר שעיינתי גם בטענות ב"כ הנאשמים בסיכומיו הטוען כי יש לזכות את מרשיו מאחר ולא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי הנאשמים הם המעסיק של 4 העובדים

שנמצאו באתר .מצאתי כי יש לזכות את הנאשמים מהבירות המיוחסות להם ואפרט כדלקמן:

מעדות הנאשם 2 עלה כי באתר בוצעו עבודות ריצוף וקרמיקה ע"י חברת מרמרי והנאשם 2 טען כי זו החברה אשר העסיקה את העובדים הזרים וכי אין לו ולנאשמת 1 קשר להעסקת העובדים שנמצאו במקום ועסקו בריצוף.

הנאשם 2 ביקש אורכה כדי לזמן את חברת מרמרי לעדות אך לא הצליח לאתר את מנהל החברה ומכל הותר לו להגיש חשבונות מתאריכים 25.8.04 ו-24.8.04 וכן חשבונית מאת חבר מרמרי המונית אל הנאשמת מתאריך 9.8.04. ,דהיינו מהתקופה הסמוכה למועד בו אותרו העובדים הזרים באתר.

יש לציין כי החשבונית מפרטת כי התשלום ניתן עבור סכום ששולם ע"ח ביצוע עבודות שיש וריצוף.

אכן בהסכם בין הנאשמת 1 ליזמים מצוין כי הנאשמת אחראית לביצוע העבודה באתר אך יחד עם זאת כאשר עוסקים בהרשעה במשפט פלילי ומעורר ספק לגבי זהות המעסיק כמו במקרה זה הרי שעצם העובדה כי הנאשם 2 מפנה לכך לחברה אחרת עסקה בריצוף וכי העובדים בריצוף לא היו עובדיו יש בה לעורר את הספק הנדרש ומכל מקום אין לקבוע בנסיבות המקרה כי היותם של הנאשמים מעסיקי העובדים הזרים באתר הוכחה מעבר לכל ספק סביר.