מ.י. משרד התמ"ת המחלקה המשפטית-עו"ז נ' אקספורט הדרי השרון בע"מ ואח'

גזר - דין

1.הנאשמת 1 הורשעה בהעסקת 19 עובדים זרים מבלי להעמיד לשימושם מגורים הולמים, אי החזקת מסמכים במקום העבודה ואי פירוט ניכויים משכר עבודה, עבירות על הוראות סע' 2(ב)(4), 2(ב)(5) ו-2(ב)(7) לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), תשנ"א – 1991 (להלן: "החוק"). הנאשם 2 הורשע בהפרת חובת הפיקוח בידי נושא משרה, עבירה על הוראות סע' 5 לחוק.

בדיון מיום 18/5/11 העלו הצדדים טיעונים לעונש.

2.ב"כ המאשימה מבקשת להחמיר בעונשם של הנאשמים, בהתאם לשיעורי הקנסות הקבועים בחוק, בשים לב לחומרת העבירות, לעובדה כי הנאשמת 1 בחרה שלא לשלם את הקנס המנהלי שהוטל עליה ולנהל הליך משפטי ולכך שהעבירות בוצעו במסגרת משלח ידה של הנאשמת 1. כן מציינת ב"כ המאשימה כי בהתאם להוראת סע' 14 לחוק עבירות מנהליות, משביקשה הנאשמת 1 להישפט על קנס מנהלי קצוב והורשעה – אין להטיל עליה קנס הנמוך מסכום הקנס המקורי.

3.ב"כ הנאשמים מבקש להפחית את שיעור הקנס שיוטל על הנאשמים מהקנס המנהלי הקבוע בגין העבירות בהן הורשעו, בטענה כי במקרה דנן מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות הפחתת הקנס הקצוב. ב"כ הנאשמים מבקש להתחשב בין היתר במצבם הכלכלי הקשה של הנאשמים העוסקים בחקלאות, לאור מצב החקלאות בארץ ונזקי הטבעי של השנים האחרונות וכן בנסיבותיו האישיות של הנאשם 2, שהינו אדם נורמטיבי ובעל משפחה, ללא עבר פלילי, שהתנדב לשירות צבאי על אף מחלת הסכרת ממנה סובל, ותורם רבות למכלול הנושאים הקשורים לתחום החקלאות בארץ.

4.מדיניות הענישה הראויה היא זו שתקדם את הגשמת תכלית החוק בכללותה תוך התייחסות לנסיבות המקרה הספציפי.

תכלית החוק בענייננו היא להבטיח תנאי העסקה ראויים והוגנים לעובדים הזרים. לעניין זה יש לזכור כי המדובר בקבוצת עובדים מהחלשות בשוק, כאשר בשל מוצאם מארץ זרה, לא אחת העובדים הזרים אינם מודעים לזכויותיהם על פי דין, ו/או חוששים לעמוד עליהם, מה שמציב אותם לא אחת כ"יעד לניצול" מצד מעסיקים פוטנציאלים. הוראות החוק בהתייחס להעמדת מגורים הולמים נועדו להבטיח קיומם של תנאי מגורים מינימלים לעובדים הזרים, ואילו הוראות החוק לעניין פירוט ניכויים משכר נועדו לאפשר לעובדים הזרים לעקוב אחר תשלומי השכר מתוך מודעות לתשלומים המגיעים להם.

5.בבחינת השיקולים לחומרה יש ליתן משקל לחומרת העבירות בהן הורשעו הנאשמים. לעניין זה אין לקבל את טענת ב"כ הנאשמים לפיה המדובר לכל היותר ב"כשל טכני". הדרישות שנקבעו בחוק לגבי העמדת מגורים הולמים, פירוט ניכויים משכר והחזקת עותק מחוזה עבודה במקום העבודה אינן בגדר דרישות טכניות בלבד, אלא המדובר בדרישות מהותיות, שנועדו להבטיח תנאי שכר והעסקה ראויים לעובדים הזרים.

העובדים הזרים הועסקו במסגרת עסקה של הנאשמת 1, כאשר על פי סע' 2(ב)(ב) לחוק נקבע עונש חמור יותר בגין העסקה מסוג זה.

עוד יש לזכור כי הנאשמת 1 נמנעה מתשלום הקנס המנהלי שהושת עליה ובחרה לנהל הליך משפטי בעניינה, שהסתיים בהרשעה.

יש לציין כי במסגרת הטיעונים לעונש מעלה ב"כ הנאשמים השגות רבות לעניין עצם הרשעת הנאשמים בעבירות נשוא כתב האישום. טענות אלה הוכרעו זה מכבר במסגרת הכרעת הדין ואין מקום להידרש להן בשלב זה.

6.בבחינת השיקולים לקולא, יש מקום להתחשב בנסיבותיהם האישיות של הנאשמים, לרבות מצבם הכלכלי והיעדר הרשעות קודמות. מר הראובני אברהם, נציג התאחדות האיכרים בישראל, מסר עדות אופי לגבי הנאשם 2 וכן העיד על הקשיים הכלכליים בהם מצוי ענף החקלאות כולו. הנאשם 2 אכן מצטייר כאדם הגון, העוסק בענף החקלאות, על הקשיים הכרוכים בכך. מעדותו של הנאשם 2 עולה הרושם כי הנאשם 2 קיבל על עצמו את מלוא האחריות בגין העבירות בהן הורשעה הנאשמת 1, ופעל לתיקונן בעקבות הביקורת של מפקחי התמ"ת.

7.כאמור, על הנאשמת 1 הוטל קנס מנהלי קצוב בסך של 195,000 ₪, בגינו ביקשה להישפט. בהתאם להוראת סע' 14 לחוק עבירות מנהליות, תשמ"ו – 1985, הקנס שיוטל על נאשם במסגרת גזר הדין בנסיבות אלו, לא יפחת מגובה הקנס המינהלי שהוטל עליו.

לא שוכנעתי בקיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות את הפחתת גובה הקנס שיוטל על הנאשמת 1, מתחת לגובה הקנס המינהלי שהושת עליה בגין ביצוע העבירות בהן הורשעה. אין לראות במצבה הכלכלי הקשה של הנאשמת 1, כשלעצמו, בגדר נסיבות מיוחדות כאמור.

לפיכך אין בידי להטיל על הנאשמת 1 קנס בשיעור נמוך מהקנס המנהלי הקצוב בהוטל עליה מלכתחילה.

8.לאור מכלול השיקולים כמפורט לעיל מצאתי לנכון לגזור על הנאשמת קנס בגובה הקנס המנהלי הקצוב בסך של 195,000 ₪. על הנאשם 2 מוטל קנס בגובה 10,000 ₪.

הקנס שהוטל על הנאשמת 1 ישולם ב- 30 תשלומים שווים החל מתום 30 יום מיום קבלת גזר הדין.

הקנס שהוטל על הנאשם 2 ישולם ב-5 תשלומים שווים החל מתום 30 יום מיום קבלת גזר הדין.

כמו כן יחתמו הנאשמים על התחייבות על פי סע' 72 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, לא לעבור עבירה מסוג העבירות בגינן הורשעו בהליך זה, תוך תקופה של 3 שנים מהיום. ההתחייבות תהיה עד לגובה הקנס המקסימלי הקבוע בחוק לגבי כל עבירה.

9.זכות ערעור לבית הדין הארצי בתוך 45 יום מיום קבלת גזר הדין.