מ.י. משטרת נצרת - תביעות מרחב עמקים נ' ביטון

נוכחים:

מטעם המאשימה: עו"ד עלי כעבייה

הנאשם: בעצמו

מטעם הנאשם: עו"ד עבד פאהום

פרוטוקול

גזר דין

הנאשם הורשע, על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום – נהיגה בקלות ראש וברשלנות, שימוש ברכב ללא רשות, נהיגה ללא רישיון נהיגה וללא תעודת ביטוח, סטייה מנתיב נסיעה והתנהגות הגורמת נזק.

על פי כתב האישום, נהג הנאשם ביום 14.5.2005 באופנוע במושבה מגדל, וזאת ללא רשות מבעליו של האופנוע ועל אף שהנאשם מעולם לא הורשה לנהיגה בכל סוג רכב שהוא.

הנאשם נהג באופנוע לכיוון מרכז המושבה ובעת שיצא מעקומה שמאלית, הוא סטה שמאלה, עבר לנתיב הנגדי והתנגש ברכב פרטי אשר נסע שם באותה עת.

תוצאותיה של התאונה היו קשות: רגלו הימנית של הנאשם נקטעה בקטיעה גבוהה של הירך והוא סבל מפציעות נוספות. שאר המעורבים בתאונה נפצעו באורח קל.

העבירות אותן ביצע הנאשם הן מסוג העבירות החמורות ביותר בכל הנוגע להתנהגות בכבישים: עצם נטילת האופנוע ללא רשות, כשהנאשם מעולם לא הורשה לנהוג ברכב כלשהו, וכשממילא הוא איננו בקיא ומיומן בנהיגת רכב כזה, מהווה מעשה חמור אשר מבטא זלזלול בחוק ומסכן את שלום ציבור המשתמשים בדרך. אופן נהיגתו של הנאשם באופנוע – בקלות ראש וברשלנות ותוך סטייה מנתיב נסיעתו אל הנתיב הנגדי, רק מעצימים את החומרה שבמעשיו.

הנהיגה הפרועה בכבישי הארץ הפכה לרעה החולה של תקופתנו. היא גובה, יום יום, שעה שעה, מחיר כבד בחיי אדם ובהרס משפחות. משכך, מצווה בית המשפט לנקוט יד קשה ומחמירה עם אותם עברייני תנועה מסוכנים אשר בזים לחוק ומתפרעים על הכביש. האינטרס הציבורי, אפוא, מצדיק הטלת ענישה כואבת ומחמירה על הנאשם.

יחד עם זאת, על רקע המדיניות הכללית של נקיטה ביד קשה עם עברייני תנועה, עדיין ענישה היא לעולם אינדיווידואלית, ועל בית המשפט תמיד לשקול, לצד האינטרס הציבורי הרחב, את עניינו המסויים של הנאשם המסויים הנדון בפניו.

הנאשם, בענייננו, שילם מחיר כבד על המעשה החמור אותו ביצע, והוא ימשיך וישלם מחיר זה עד יומו האחרון. הנאשם היה בן 19 בעת התאונה וכאמור, הוא איבד את רגלו בתאונה. הובאו בפני מסמכים רפואיים המתעדים את הטיפול שעבר הנאשם מיד עם הגעתו לבית החולים. כן העיד בפני, במסגרת הבאת הראיות לעונש, אביו של הנאשם, אשר סיפר שבעקבות קטיעת הרגל, קטיעה שהינה מאד גבוהה ומקשה אף על התקנת פרוטזה, ולאחר השיקום שעבר הנאשם, נאלצו הנאשם ואביו לעזוב את דירתם המצויה בקומה שלישית בבניין בעפולה ולעבור להתגורר בדירת קרקע שהועמדה לרשותם בקיבוץ ראש הנקרה, הרחק ממשפחתם. האב סיפר עוד כי הנאשם איננו עובד, אלא מסייע לו, ועודנו זקוק לטיפולים רפואיים.

במועד התאונה, כאמור, היה הנאשם בלתי מורשה לנהיגה. לאחר התאונה פעל הנאשם וקיבל לידיו רישיון נהיגה מאת משרד הרישוי. בשל נכותו, הועמד לרשות הנאשם רכב מיוחד, אשר בנוי באופן שיתאים לנכותו, כשדוושת המאיץ מותקנת בצד השמאלי.

יצויין כי מאז קיבל הנאשם רישיון נהיגה, לא נרשמה לחובתו כל הרשעה שהיא בתעבורה. עוד יצויין כי גם לפני אירוע התאונה, היה גיליון הרשעותיו של הנאשם בתעבורה נקי. ב"כ המאשימה טען כי לנאשם עבר פלילי הכולל שתי הרשעות בתחום הנהיגה ברכב, אולם מעיון בגיליון שהוגש עולה כי מדובר בעבירות שבוצעו לפני למעלה מעשר שנים.

במסגרת הטיעון לעונש הגיש הנאשם פניה אישית בכתב לבית המשפט. הנאשם תיאר במכתבו כי הוא זקוק לרכבו כמו אוויר לנשימה. עליו להגיע לטיפולים בבתי חולים ולתיקון ושיפור הפרוטזה. הרכב מאפשר לו ניידות כך שיוכל לבקר את בני משפחתו המתגוררים רחוק ממנו. הנאשם הביע צער על מעשיו והבטיח כי לא יחזור על טעותו לעולם.

הנאשם ואביו סיפרו כי רכבו של האב עוקל בשל חובות כספיים ולכן, בלא נהיגה של הנאשם ברכבו המיוחד, המותאם לו בלבד, לא תהא בידי הנאשם אפשרות להתנייד. בשל כך, מבקש הנאשם שעונש הפסילה שיוטל עליו, יסוייג כך שהוא יוכל לנהוג ברכבו המיוחד. ב"כ הנאשם הגיש בעניין זה פסיקה ענפה בה סוייגו פסילות בנסיבות מיוחדות. המאשימה השאירה את עניין סיוג הפסילה לשיקול דעת בית המשפט.

הנאשם, כאמור, הודה בעובדות כתב האישום ובכך חסך זמן שיפוטי יקר.

בהתחשב במכלול השיקולים האמורים לעיל, שוכנעתי כי מדובר באחד מאותם מקרים יוצאי דופן, בהם חרף חומרתו הרבה של מעשהו של הנאשם, יש מקום להקל עם הנאשם ולקבל בקשתו לסיוג הפסילה שתוטל עליו. דומה כי הנאשם גזר על עצמו, במעשהו שלו, עונש קשה מנשוא. אובדן רגלו של הנאשם מהווה מטבע הדברים פגיעה קשה ביותר ביכולת התנועה שלו, עד אחרון ימיו. הנאשם בחר לשקם עצמו ושיקומו החל, בראש ובראשונה, כאשר פעל וקיבל לידיו רישיון נהיגה כדין. מאז, כאמור, לא הורשע הנאשם בכל עבירת תנועה שהיא. בנסיבות קשות וכואבות אלו, נוכח הפגיעה הקשה שנגרמה לנאשם והשלכותיה על יכולת התנועה שלו, שוכנעתי כי אי סיוג הפסילה, באופן שיאפשר לנאשם להמשיך ולשקם עצמו ולקבל את הטיפול הרפואי לו הוא זקוק, יהיה בבחינת ענישה שאיננה מידתית ואיננה צודקת.

על יסוד האמור לעיל, ולאחר ששוכנעתי כי ההסדר שהושג בין הצדדים מאזן כראוי בין האינטרס הציבורי לבין טובתו של הנאשם, הריני מאשרת את ההסדר וגוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: