מ.י. משטרת אילת נ' סיסו

הכרעת דין

1.כתב האישום מיחס לנאשם עבירה של איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז 1977, וכן עבירה של העלבת עובד ציבור, עבירה לפי סעיף 288 לחוק העונשין תשל"ז 1977.

על פי עובדות כתב האישום, ביום 14.06.08 בסמוך לשעה 09:30, עת שהנאשם שהה בתא מספר 1 בבית המעצר באילת, בעקבות החלפת תא בו ישב כצעד ענישה, אמר הנאשם בין היתר לשוטר טארק ביסאם "עוד אני אתפוצץ בתחנה ויקח איתי הרבה שוטרים", "אתם שוטרים האויבים של המדינה, אתם משתפים פעולה עם החמאס".

בהמשך כתב האישום, כשהעיר השוטר האמור לנאשם על דבריו, הוסיף הנאשם ואמר "תיזהר בכפר רמה, אל תדאג אני אפתח עליך אצל כולם, יש לי הרבה חברים דרוזים, אל תדאג אני אפתח עלייך טוב, יש לי חברים גם בדלית אל כרמל ובעוספייה, אני אפתח עלייך אצל כולם".

נשמעו שני עדי התביעה, טארק ביסאם ושחר הגלילי ממרחב אילת, וכן העיד הנאשם.

2.ב"כ המאשימה בסיכומיו טוען כי על פי העובדות המופיעות בכתב האישום הוכחה אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר, תוך שמציין כי עד תביעה 2 לא נחקר בחקירה נגדית לגבי תוכן האמרות, ואין עליהן חולק, כאשר לשיטת ב"כ המאשימה, איום על שוטר שהושמע באוזניו של שוטר אחר מספק לצורך הרשעה, ובאשר לעובדה 2 טוען ב"כ המאשימה, כי אמירה הנשמעת אובייקטיבית על פי האדם הסביר כאיום, הינה איום, ומתוך כך מבקש ב"כ המאשימה להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו.

3.ב"כ הנאשם בסיכומיו טוען שהעד לא ראה את הנאשם אומר את הדברים, אבל שמע אותו, וכן הוסיף בעדותו בבית המשפט דברים נוספים שלא בא זכרם בכתב האישום.

לטענת הסנגור, הנאשם היה כלוא בתוך תא מסוים, במרחק מעד תביעה 1, ובכלל לא ראה את השוטר. לטענת הסנגור, גם עד התביעה מאשר כי הוא לא מפחד מהנאשם, ולגבי האיום כי הנאשם יפוצץ את תחנת המשטרה, נאמר על ידי הנאשם: "לא יודע מה חשבתי",

הסנגור מסכים כי הביטויים שמופיעים בכתב האישום נאמרו כולם, אך לטענתו לא מדובר באיום שכן לא מתקיים היסוד הראייתי הנדרש, או שהתביעה לא הוכיחה את היסוד הנפשי הנדרש בתביעה זו.

הסנגור מציע לבחון את הדברים על פי אמת מידה של היכולת להתממשות הסכנה עליה הוא מתריע, ומכך הוא למד כי היות והנאשם כלוא ולא יכול לממש את האיום כי הוא יתפוצץ בתחנה ויקח עמו הרבה שוטרים, אין לנאשם יכולת לממש את האיום הזה, ולכן מדובר באזהרה ולא איום, ולשיטתו גם השוטר עצמו לא ראה בזה איום.

לגבי האמרה הנוספת כי השוטרים הם אוייבי המדינה ומשתפים פעולה עם החמאס, הרי יכול שיש בכך העלבה אבל אין בכך איום.

באשר לעובדה 2 טוען הסנגור כי ניתן לפרש את המילים "אני אפתח עליך" בפרשנויות שונות, ואין לבחור בפרשנות שמשמעה איום, שכן עבירת האיום דורשת יסוד נפשי של כוונה מיוחדת, ולטענת הנאשם, העובדה שהנאשם היה בתא לבדו ושהה חודש וחצי במעצר, הוא דיבר לעצמו, אמר את הדברים מכעס, הוא לא ראה בכלל ששוטרים מקשיבים לדבריו, והמדובר בדברים שנאמרו שלא מתוך כוונה להטיל אימה ופחד על המתלונן. מתוך כך מבקש הסנגור לזכות את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו.

דיון והכרעה:

4.לאחר ששמעתי את העדים ובחנתי את הראיות שבפניי, מצאתי כי המאשימה עמדה בנטל הנדרש עליה והוכיחה את קיומן של העבירות, כמפורט בכתב האישום.

באשר לעבירת האיומים, הרי ששני יסודות לעבירת האיומים. האחד יסוד המעשה – המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו שלו. והיסוד השני הוא היסוד הנפשי – בכוונה להפחיד את הנאשם ולהקניטו.

5.אינטרס החברה להגן על שלוות נפשו של הפרט מפני מעשי הפחדה והקנטה שלא כדין, היא העומדת בבסיס סעיף 192 לחוק העונשין, זאת להבדיל מהאמור בסעיף 428 לחוק העונשין, שם קיימת דרישה שמטרת האיום תהא להניע את המאוים לעשות מעשה או להימנע ממעשה.

בפסיקה בע"פ 237/53 פאדיח עמוד 295, נקבע על ידי השופט ברנזון כי האיום הוא דבר אובייקטיבי שיש לבחון ולשקול אותו לפי הנסיבות של כל מקרה ומקרה. "מספיק אם בנסיבות המלוות דרישה מסוימת במקרה קונקרטי, עלולה הדרישה להטיל פחד או בהלה בליבו של אדם רגיל".

מכאן שלא הרגישות או האטימות של מי שהדברים מכוונים אליו הם שקובעים אם יש בדברים משום איום או לא, אלא הערכתו של האדם הסביר כפי שהיא באה ממכלול נסיבותיו של המקרה.

כמו כן נקבע בפסיקה, בע"פ 103/88, דברי כבוד השופט גולדברג כי גם אם אמת המידה לדבר איום אינה נעוצה בהרגשתו הסובייקטיבית של המאוים בלבד, עלינו לתת את הדעת להבחנה שבין איומים כמובנם בסעיף 192 לחוק, לבין עצה, התראה או הבעת דעה, שגם בהן יש להביא את השומע הסביר לידי פחד מידי הרעה הצפויה לו, אפילו מביאות אמירות כאלה לידי הפחדת אדם רגיל, ואפילו מתלווה להן כוונה להפחיד, אין הן תמיד בגדר איומים, כי ביסוד האמירה עומד הרצון להביא את השומע למודעות בדבר תוצאה פוגענית אפשרית בו, ולשקילת צעדיו בהתאם.

6.השופט גולדברג מציב את מבחן העזר שהוצא על ידי כבוד השופט ברק, לפיו: "אם יש לדובר שליטה או השפעה על אפשרות התממשותה של הסכנה שעליה הוא מתריע, יש לראותו כמאיים ולא כמזהיר".