מ.י. מס הכנסה - חקירות ירושלים נ' י.ע. גזיאל בנין ופיתוח בע"מ ואח'

הכרעת דין

1.כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם בשלושה אישומים (שחוברו יחדיו) ביצוע העבירות שלהלן:

אי-תשלום מס שנוכה – 3 עבירות – עבירה לפי סעיף 217 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"), בקשר עם סעיפים 164, 166 ו-117 לפקודה, ולתקנות שהותקנו מכוחם של סעיפים אלה, וכן בקשר עם סעיף 222 לפקודה.

לנאשם 1 בלבד:

אחריות מנהל – 3 עבירות – עבירה לפי סעיף 224א לפקודה.

זאת בשל כך שבחודשים מאי-יולי 2002 לא העבירו הנאשמים למס הכנסה סכומים שנוכו מעובדיה ומקבלני המשנה של הנאשמת 1 (להלן: "הנאשמת"), כשסכומי הניכויים במקור הם כמפורט להלן:

מאי 2002 – 122,099 ₪;

יוני 2002 – 96,810 ₪;

יולי 2002 – 60,582 ₪.

סך הכול לא העבירו הנאשמים, במועדים הנ"ל, לפקיד השומה את סכומי הניכוי במקור בסכום מצטבר של 279,491 ₪.

2.שני הנאשמים כאחד כפרו בביצוע העבירות המיוחסות להם, וזאת הגם שאין מחלוקת בין הצדדים שסכומי המס שנוכו במקור לא הועברו במועדם, כפי שאין מחלוקת בין הצדדים שגם שלאחר שנערך הסדר פריסה לא שולם כל סכום החוב למס הכנסה, שכן לאחר ששולמו שני תשלומים על ידי הנאשמת, מונתה לנאשמת כונסת נכסים, והיא חדלה מלפעול.

3.מהראיות שבאו בפניי מתבקשת המסקנה שהנאשמים אכן ביצעו את העבירות המיוחסות להם, דהיינו שהנאשמת אכן לא שילמה את החוב למס הכנסה – בסכומים הנקובים בכתב האישום, והנאשם מס' 2 (להלן: "הנאשם") אשם אף הוא בביצוע העבירות, שכן הוא ידע על ביצוען והוא לא נקט את כל האמצעים הסבירים שעמדו לרשותו כדי להבטיח מניעת העבירה – הכול כפי שיובהר להלן מתוך העדויות שתפורטנה להלן.

4.התביעה העידה מספר עדים – עובדיה שלה ועובדיה של הנאשמת. עדת התביעה הראשונה היא איה בן יהודה אנגלרדר, חוקרת בפקיד שומה חקירות מס הכנסה בירושלים והדרום, שגבתה את הודעתו של הנאשם וכן ביצעה השלמות חקירה בתיק (להלן: "אנגלרדר"). בנוסף היא גבתה גם את עדותו של עופר מנקס, שעבד אצל הנאשמת כמנהל כספים (להלן: "מנקס"). בחקירה הנגדית היא נשאלה על ידי הסנגור האם זה נכון שהיא לחצה על מנקס שיאשר שהנאשמת משכה שיקים לפקודת מס הכנסה, במסגרת הסדר הפריסה, מבלי שהייתה לה כוונה לפרוע את השיקים האלה, והיא השיבה בשלילה. היא גם השיבה בשלילה לשאלה האם ביקשה ממנו לומר זאת, וציינה גם שהיא לא עוסקת בגבייה. או אז היא עומתה עם גרסתו של מנקס בהודעה שהיא גבתה ממנו, לפיה הוא מוחה נמרצות על השאלה שהיא שואלת אותו וממנה עולה, לדבריו, שהייתה החלטה ביודעין שלא להעביר את הכספים בגין הניכוי במקור. היא נשאלה בהמשך להטחת הדברים בה, האם לא הייתה לה שום הערה במהלך העדות בעניין זה, או שהעד ממציא מהרהורי לבו, והשיבה ואמרה: "זה לא משהו שאני רואה".

5.העד השני, ראובן סטרול, ראש ענף גבייה וניכויים (להלן: "סטרול"), אישר בעדותו שהסכומים שניכתה הנאשמת מעובדיה בחודשים מאי-יולי 2002 לא הועברו למאשימה. אחר כך הוא התייחס להסדר שנערך עם הנאשמת בתאריך 3.9.2002, לפיו היה על הנאשמת לשלם בגין חוב הניכויים הנ"ל סך של 306,500 ₪ ב-10 תשלומים, והוא מציין שרק שני תשלומים – כל אחד בסך של 36,650 ₪ - שולמו, ויתר שמונת השיקים שנמסרו למאשימה לצורך ביצוע ההסדר – חוללו. בחקירה הנגדית אישר סטרול שהמאשימה הסכימה לערוך הסדר פריסה לנאשמת בגין חובה, וכי בגין ביצוע שני תשלומים החוב פחת. סטרול נשאל האם הוגשה לכונסת הנכסים תביעת חוב או דרישה לפרוע את השיקים שמועד פירעונם חל לאחר שהיא מונתה ככונסת נכסים ב-30.11.2002, והוא השיב שהדבר איננו במסגרת עיסוקו ותפקידו. או אז הוא נשאל האם גורם כלשהו במס הכנסה פנה לכונסת ודרש פירעון השיקים, והוא השיב ואמר "ודאי שיש". יחד עם זאת, כאשר הוא התבקש להראות מסמכים בעניין זה, הוא השיב ואמר שהוא לא מתעסק במסמכים אלה. בשולי החקירה הנגדית נשאל סטרול האם זה נכון שכאשר נערך הסדר פריסה לנישום, לא מעמידים אותו לדין, ועל כך הוא משיב ואומר: "אנחנו לא משתמשים בחרב לערוף את הראשים, אנו דואגים לכך שהחוב ישולם, ולא מתנהגים באופן ברברי". ייאמר מיד, לא ניתן להסיק מדברים אלה של סטרול את מה שמבקש הסנגור להסיק, לאמור כל אימת שנערך הסדר בפריסת חוב, לא מועמד הנישום לדין, שכן הכוונה בדבריו של סטרול ברורה – המאשימה איננה אוחזת את החבל בשני קצותיו – מחד עושה הסדר פריסה ומאידך מגישה כתב אישום. אגב, סטרול לא נשאל כיצד נוהגת המאשימה מקום שהסדר הפריסה איננו מבוצע. אסופת הפסיקה שהוגשה על ידי ב"כ הצדדים מלמדת על כך שרק מקום שהסדר הפריסה איננו מבוצע, מגישה המאשימה כתבי אישום.

6.עד התביעה הנוסף הוא יעקב פסי, רו"ח (להלן: "פסי"), מי שמונה מטעם כונסת הנכסים לטפל בכל העניינים החשבונאיים של הנאשמת. הוא מאשר בעדותו שבכרטסת שהוא שלח למאשימה מפורטים סכומי הניכויים במקור לחודשים מאי-יולי 2002, והוא מציין שלא בהכרח שסכום זה שולם למס הכנסה. בחקירה הנגדית אין הוא יודע לומר האם הוגשה תביעת חוב של המאשימה לכונסת הנכסים בגין החוב נשוא כתב אישום זה. בכל הנוגע לסמכויות של הכונסת, הוא הפנה את הסנגור במהלך החקירה הנגדית לכונסת עצמה. פסי מאשר שלאחר שמונתה הכונסת, שוב לא יכול היה מנהל הנאשמת, קרי הנאשם, לפנות אל הבנק ולבקש שהשיקים שנמשכו על ידי הנאשמת במסגרת הסדר הפריסה, יכובדו על ידי הבנק.

7.מנקס הוא עד התביעה הבא שהעידה המאשימה, והוא סיפר שהוא היה אחראי בעבודתו על ענייני כספים, וכי הוא והנאשם היו מורשי חתימה. במהלך חקירתו של מנקס הצהירו הסנגורים לפרוטוקול שהנאשם איננו מכחיש שהוא היה המנהל הפעיל של הנאשמת. בהצהרה זו מתמלא התנאי הבסיסי של סעיף 224א לפקודה, לפיו ניתן להטיל אחריות בגין ביצוע עבירה על ידי חברה גם על מנהלה הפעיל. במאמר מוסגר יצוין שגם אלמלא הצהרה זו של הסנגורים, ברור מתוך הראיות – הן עדויות הנאשם והן עדותו של מנקס ועדותו של יחזקאל סטמקר, יועץ מס שהיה מנהל חשבונות ראשי בנאשמת (להלן: "סטמקר") – שהנאשם שימש גם שימש מנהל פעיל בנאשמת.

מנקס אישר שהוא דיווח לנאשם בנושא כספים, לרבות קשיים תזרימיים, הוא ציין שמדובר היה בתקופת מיתון שבגינה נוצרו הרבה בעיות, כגון עליית שער הדולר, עליית שכרם של עובדים – מחד, ומאידך – תשלומים של לקוחות שלא התקבלו בחברה, בסכומים של מיליונים. מנקס מאשר מפורשות שהנאשם אכן היה מנהל פעיל של החברה, כאשר הוא אומר שהוא זה שחתם על השיקים והוא זה שבידיו הייתה ההחלטה הסופית בנוגע לתשלומים שביצעה הנאשמת. הוא מאשר שבגין קשיי הנזילות של הנאשמת נעשתה פנייה לפקיד השומה, וזאת בידיעתם של הנאשם ושל סטמקר. וכך הוא מאשר שניים אלה: אחד – שהנאשם אכן היה מנהלה הפעיל של הנאשמת; והשני – שהנאשם היה מודע לכך שאכן היה קיים חוב למס הכנסה, שאלמלא כן הוא לא היה שולח את סטמקר לפקיד השומה כדי לנסות להגיע להסדר. מנקס אומר שהוא מניח שבסופו של דבר אכן היה הסדר, ואם אכן היה הסדר כזה, הנאשם היה חייב לדעת עליו, וכי לא ייתכן שהנאשמת שילמה כספים למס הכנסה מבלי שהנאשם יֵדע על כך. עוד הוא ידע שבשל הקשיים אין הנאשמת יכולה למשוך שיקים כדי לבצע תשלומים. לדבריו, הנאשם הוא שהחליט שלא למשוך שיקים בשל מצבה של החברה. לעניין המצב הכספי של הנאשמת הוא אומר שהגם שהיא עשתה פעילות בהיקפים של מיליוני שקלים, אזי בשל המיתון במשק והעובדה שלקוחות היו חייבים לה כספים רבים, היא נקלעה למצב שנקלעה. עוד הוא אומר שהם עשו כמיטב יכולתם לנסות להשיג כספים כדי להמשיך את פעילותה של הנאשמת, ומנגד, הבנקים הקשו על הנאשמת מאוד עד שהפסקת הפעילות שלה לא נעשתה בהליך מתמשך, אלא ביום אחד שבו הפסיקו הבנקים לכבד את השיקים של הנאשמת, ועקב כך נפסקה פעילותה לחלוטין. הוא מאשר שעובדיה של הנאשמת קיבלו משכורות בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, וכי הנאשם אישר ביצוע תשלומים אלה, ובכלל זה, תשלומים לאביו, אחותו ואחיו של הנאשם, שנמנו עם עובדיה של הנאשמת.

בחקירה הנגדית הוא מאשר שכאשר נערך הסדר הפריסה, הסתמכה הנאשמת על תזרים המזומנים הצפוי להתקבל מלקוחות, וכי בשל כך ניתנה הוראה לסטמקר לערוך את ההסדר. הוא מאשר לבקשת הסנגור שהנאשמת לא הזניחה אי פעם את חובותיה לשלם חובות כלשהם ולא התעלמה מהם, וכן שהמשיכה בפעילות, הגם שהיו לה קשיים. עוד הוא מאשר שהפסקת הפעילות של הנאשמת נעשתה בהפתעה מוחלטת, שכן הבנק לא מסר על כך הודעה מוקדמת. הוא מוסיף ואומר שאלמלא הבעיות של תזרים המזומנים, לא הייתה הנאשמת קורסת והייתה ממשיכה בפעילותה.

בהמשך הוא טוען שאנגלרדר ניסתה לכוון אותו להצהיר בניגוד לידיעתו ולהכרתו שהנאשמת ניסתה להתחמק מתשלום מס. לדבריו, גם הוא הואשם בכך, והוא מחה על זאת.

ועוד בהמשך הוא מאשר שעד מינוי כונסת הנכסים נפרעו השיקים שנמשכו לפקודת המאשימה על פי הסדר פריסה. הוא גם טוען שבחודשים האחרונים הפחית הנאשם את שכרו – 15,000 ₪ – ל-5,000 ₪ נטו. בנוסף, מכר את דירתו היחידה והזרים כספים לנאשמת.