מ.י. מדינת ישראל-לשכת תביעות תעבורה נ' שרון

גזר דין

הנאשם בפני הורשע על סמך הודאתו בעבירה של נהיגה בשכרות, עבירה על סעיפים 62(3), 64ב(א) ן- 39א לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה") ; ועל תקנה 169 א לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961.

הטענה העובדתית היא, כי בתאריך 13.11.09 בשעה 03:34 או בסמוך לה, נהג הנאשם ברח' המעלות בירושלים, בהיותו שיכור. בבדיקה שנערכה לו באמצעות מכשיר הינשוף, נמצא כי ריכוז האלכוהול בליטר נשוף שלו הוא 555 מיקרוגרם.

במהלך הדיון שהתקיים לפניי ביום 30.03.11 ביקש ב"כ המאשימה להשית על הנאשם את עונש המינימום, שנתיים פסילה, הקבוע בחוק. ואילו ב"כ הנאשם בטיעוניו לעונש שהוגש ביום 21.06.11 ביקש להקל עם הנאשם זאת לאור נסיבותיו האישיות (כי שיפורטו בהמשך) וכן בשל הבעייתיות הקיימת בתקלה ERROR-23 ובתיק השכרות בכלל. כבר בשלב זה אומר, כי אין בידי לקבל את בקשת המאשימה. זאת, משום שבהתאם לאמור בסיפא של סעיף 39א לפקודת התעבורה, לבית המשפט נתונה הסמכות בנסיבות מיוחדות שיפורטו לקבוע כי פסילת המינימום כולה או חלק תהא על תנאי. ממילא שיטת הענישה בשיטתנו הינה אינדיבידואלית ולא מכאנית. שיטת המשקללת את נסיבותיו האישיות המיוחדות של כל אדם ואדם.

בעניין זה יפים דבריה של כב' השופטת ד. דורנר בפרשת סעידי אבו- ניג'מה:

 "ענישת עבריינים אינה עניין מכאני. לא ראוי להטיל גזרי-דין לפי תעריפים. בגדר שיקול-הדעת הרחב שמוענק לשופטים בשיטתנו, שבה החוק קובע לרוב עונש מרבי, על השופטים מוטל לקבוע את העונש ההולם לנאשמים האינדיווידואליים העומדים בפניהם". ( ע"פ 5106/99 אבו- ניג'מה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (1) 350, פסקה 7 לפסק הדין).

במקרה שלפנינו מהטיעונים שהוגשו על ידי סנגורו עולה, כי מדובר בנאשם בן 42, רווק, גר בירושלים. הנאשם הינו בעל עסק עצמאי לחניות אופנה, הלה מבצע קניות רכש באזור המרכז מספר פעמים בשבוע ומפזר סחורה. מכיוון שכך טען הסנגור כי פסילת רישיונו תפגע קשות בפרנסתו.

בנוסף, הוברר כי הנאשם מסייע לאמו בת ה- 75 באמצעות הרכב בתפקוד היום יומי, לקניות ולנסיעות לצרכים אישיים.

בעניינו של הנאשם הוגש תסקיר מטעם שירות המבחן ביום 12.07.2011. מהתסקיר עולה, כי שרות המבחן התרשם באופן חיובי מהנאשם ולאחר שמצא אותו מתאים לביצוע צו שרות לתועלת הציבור בנה לו תוכנית בהיקף של 250 שעות, במסגרת מתנ"ס לב העיר בתפקיד אחזקה.

הנאשם דנן הודה בעבירות המיוחסות לו, נטל אחריות לביצוע העבירה וחסך מזמנו השיפוטי של בית המשפט.

לאור האמור הגעתי למסקנה, כי מן הראוי להטיל על הנאשם את עונש המינימום, אך תוך הטלת חלקו על תנאי, בהתאם לסמכותו של בית המשפט. זאת, לאחר ששמעתי את הצדדים וטיעוניהם, ולאחר ששקלתי את האינטרס הציבורי במניעת נהיגתם של נהגים שיכורים, ולאור נסיבותיו האישיות של הנאשם, כמות האלכוהול, עברו התעבורתי, הודאתו באשמה, אמצעי הענישה התחליפים.

אדגיש כי לא נראית לי עמדת המאשימה בהתנגדותה העקרונית לשל"צ. עונש הפסילה הוא עונש שרק פוגע בנאשם ולא תורם לחברה. שירות לטובת הציבור מנגד תורם לחברה ומהווה גם עונש ברור ומוחשי לנאשם.

מחקרים מצביעים על כך ש – 60% מהנהגים שרישיונם נפסל ממשיכים לנהוג בזמן פסילה ולפיכך אין עונש הפסילה אפקטיבי בהכרח. (יש הסוברים כי המספר הנכון הוא 75%) (ראו במאמרי "על הענישה הראויה בתעבורה", הסניגור 154, ינואר 2010, עמודים 8-7). לא ברורה לי התעקשותה של המאשימה על עונש, אשר אמפירית מסתבר כבעייתי ולא תורם לחברה.

עוד נציין שתי נקודות לקולא. ראשית, מדובר על עבירה לפני כשנתיים ימים. התארכות הדיון לא הייתה באשמתו של הנאשם כך שלא ניתן להתעלם מעינוי הדין שנח על ראשו כל תקופה זו. עינוי הדין הוא גורם שיש להתחשב בו ובוודאי כשמדובר בנאשמים נורמטיביים.

שנית, מסתבר כי ברחבי הארץ העונשים המקובלים הם נמוכים הרבה יותר. בניגוד לטענת התביעה, הרי הסדרי הטיעון ברחבי הארץ מלמדים על מדיניות ענישה שונה לחלוטין מזו שטוענת התביעה הירושלמית והבאתי דוגמאות אינספור לכך בתיקים רבים. ממילא נראה בעייתי כי המדינה טוענת בבית משפט אחד לעונשים חמורים, ומצד שני טוענת אחרת בבתי משפט אחרים.

לסיכומו של דבר לאור האמור מעלה , אני דן את הנאשם לעונשים הבאים:

פסילה של שנתיים ימים, מתוכם ירוצו בפועל אחד עשרה חודשים, בניכוי הימים בהם נפסל מנהלית. הפסילה תחושב החל מיום 30.06.11 (בו הפקיד הנאשם את רישיונו), ושלושה עשר חודשי פסילה על לשלוש שנים, אם ינהג בזמן שכרות.

250 שעות לתועלת הציבור, אותם יבצע הנאשם במסגרת מתנ"ס לב העיר בתפקיד אחזקה. אם יהיה צורך בשינוי מקום ההשמה, שירות המבחן יבצע את השינוי וידווח על כך בכתב לבית המשפט. הנאשם מוזהר כי אם לא יעמוד בתנאי השירות, ייאלץ בית המשפט להפקיע את השל"ץ ולגזור את דינו מחדש.

חרף בקשת ב"כ המאשימה, בנסיבות העניין, לא מצאתי לעכב את עונש השל"צ.

למרות שלא הוטל עליו עונש של מאסר על תנאי, הנאשם מוזהר כי העונש על נהיגה תחת השפעת אלכוהול בפעם שנייה, הוא מאסר בפועל.