מ.י. מדינת ישראל-לשכת תביעות תעבורה נ' רותם

הכרעת דין

אני מחליט לזכות את הנאשמת מהעבירות המיוחסות לה בכתב האישום, וזאת מחמת הספק.

כתב האישום שהוגש כנגד הנאשמת מייחס לה עבירות של ביצוע פניית פרסה שלא כדין, גרימת נזק, נהיגה רשלנית וגרם חבלה של ממש.

על פי העובדות שאינן שנויות במחלוקת, או שלא נסתרו, נהגה הנאשמת ברכב ביום 16.10.07 בכביש 60 מכיוון צומת גוש עציון לכיוון קרית ארבע. במהלך נסיעתה הבחינה הנאשמת כי טעתה בדרכה, וביקשה לחזור על עקבותיה.

הנאשמת ירדה לשול הדרך, נסעה במהירות אטית ביותר, הבחינה כי הדרך פנויה, וזאת תוך שהפנתה את מבטה לאחור, ואז החלה לבצע פניית פרסה.

שדה הראיה של הנאשמת לאחור עמד על 261 מ'.

לקראת תום פניית הפרסה, בעת שרכב הנאשמת כבר היה מצוי במלואו בנתיב הנסיעה הנגדית, התנגש בו אופנוע בו נהג מר מוסטפא ג'ולאני (להלן: "המעורב").

כתוצאה מהתאונה נפצע המעורב באופן קשה מאד.

עמדתה של המאשימה לפיה נהגה הנאשמת בניגוד לדין מבוססת על מסקנתו של בוחן התנועה מטעמה, מר יהודה זרגרי (ע/ת 1), לפיה פניית הפרסה שביצעה הנאשמת גרמה למעורב לסטות לנתיב הנגדי על מנת להימנע מן התאונה (סע' 9 לת/2, עמ' 1 לפר' ש' 27).

בחינתו של חומר הראיות מלמדת כי מסקנתו האמורה של הבוחן המשטרתי לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר, וכי קיימת אפשרות סבירה לכך שהנאשמת ביצעה את פניית הפרסה כדת וכדין, ואילו התאונה נגרמה דווקא בשל התנהגותו של המעורב. אפרט:

על פי ממצאי הבוחן המשטרתי התרחשה התאונה על קו גבול הדרך בשול השמאלי (עמ' 1 לפר' ש' 26). כתוצאה מהתאונה נהדפו שני כלי הרכב המעורבים לאחור. רכב הנאשמת נהדף לאחור למרחק של 2.9 מ', מהנקודה המסומנת באות ו' על גבי הסקיצה ת/1 אל הנקודה המסומנת באות ג' על גבי המסמך הנ"ל (ר' עדותו בעמ' 3 לפר' ש' 27 ואילך).

לאור האמור, ובהתחשב בכך שמשקל אופנוע ממוצע עומד על פחות משליש ממשקל רכב פרטי ממוצע (עמ' 9 לפר' ש' 31), הרי קיימת אפשרות סבירה לפיה מהירות האופנוע היתה גבוהה הרבה מעבר למהירות המותרת, מהירות שגרמה להדיפה כה ניכרת של רכב הנאשמת.

הנאשמת העידה, ולא מצאתי מקום לפקפק בגרסתה, כי בסמוך מאד לקרות התאונה הבחינה ברכב החולף בנתיב הנסיעה מכיוון צומת גוש עציון לכיוון קרית ארבע.

העובדה שהרכב הנ"ל חלף במקום מבלי שפגע ברכב הנאשמת תומכת בגרסת הנאשמת כי פניית הפרסה בוצעה על ידה כדין.

כמו כן, יש בעובדה זו כדי להצביע על אפשרות סבירה לפיה המעורב ביקש לעקוף את הרכב האמור, וזוהי הסיבה לנוכחותו בנתיב הנסיעה הנגדי.

בעדותו שלל הבוחן את האפשרות לפיה ביקש המעורב לעקוף את הרכב הנ"ל (עמ' 4 לפר' ש' 13 ואילך). אולם, עמדתו אינה מובנת ואין בידי לקבלה. סברתו כי אילו כך היו פני הדברים היתה מתרחשת בהכרח תאונה בין הרכב האמור לבין רכב הנאשמת, אינה מבוססת דיה. בהנחה שפניית הפרסה בוצעה כדין והנאשמת כמעט הספיקה לסיימה בטרם חלף הרכב, אין סיבה כי כלי הרכב יתנגשו זה בזה.

לטעמה של המאשימה היה באפשרותה של הנאשמת למנוע את התאונה אילו במהלך ביצוע פניית הפרסה היתה היא מסיטה מבטה לשמאל הדרך, אז היתה מבחינה במעורב 6 שניות לפני התאונה, גם בהנחה שהמעורב נהג במהירות של 150 קמ"ש. ברם, סברה זו מבוססת על עמדתו של המומחה מטעמה של הנאשמת לפיה פרק הזמן הדרוש לביצוע הפניה עומד על 13 שניות. עמדתו האמורה של המומחה אינה מקובלת על המאשימה ואינני סבור כי יש בה כדי להביא לקביעת ממצא עובדתי בענין פרק הזמן אשר נדרש לנאשמת לבצע את הפניה.

מהאמור עולה כי טענת המאשימה בסע' 2 לכתב האישום לפיה המעורב נסע בנתיב נסיעתה של הנאשמת, וסברתו של הבוחן המשטרתי כי המעורב סטה לנתיב הנסיעה השמאלי כדי למנוע את התאונה, לא הוכחו מעבר לכל ספק סביר.

קיימת אפשרות סבירה לפיה הנאשמת נהגה בזהירות המצופה ממנה. היא ביצעה את פניית הפרסה במקום בו שדה הראיה פתוח לאחור, ולאחר שהבחינה, תוך שהסיטה ראשה אחורנית, כי הדרך פנויה. המעורב נסע במהירות מופרזת ביותר והחל לעקוף רכב אחר וכתוצאה מכך גרם לתאונה. לנאשמת לא היתה דרך סבירה למנוע את התאונה.

בהינתן התרחיש הנ"ל, גם אם יש מקום לייחס לנאשמת רשלנות, הרי שרשלנותו המסתברת של נהג האופנוע מנתקת את הקשר הסיבתי בין נהיגתה של הנאשמת לבין התאונה.