מ.י. מדינת ישראל-לשכת תביעות תעבורה נ' קעקור

הכרעת דין

נוכח הודאת הנאשם מרשיעה אותו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

ניתנה והודעה היום כ"ה חשון תשע"א, 02/11/2010 במעמד הנוכחים.

שרון לארי-בבלי, שופטת

גזר דין

הנאשם בפני הורשע בעבירות של נסיעה לאחור בלי זהירות, נהיגה ברשלנות, גרימת נזק וחבלה של ממש.

הנאשם הודה בעבירות, למרות שהמאשימה לא טרחה לוודא מבעוד מועד את אי הגעתה של העדה וזאת בניגוד לאמור בהחלטתי מיום 3.6.10, שם הוריתי כי על הצדדים לוודא מבעוד מועד כי יומצאו לעדים הזמנות כדין.

רק היום פנתה ב"כ המאשימה אל העדה וגילתה שהיא חולה, ולכן ביקשה דחייה. אילו היתה בדיקה זו נעשית מבעוד מועד, היתה נחסכת מן הנאשם ההתייצבות היום, כמו גם מארבעת עדיו הנוכחים באולם.

לגופו של עניין, בהסכמת הצדדים עיינתי בכל חומר הראיות ומצאתי כי אף כי קיימות סתירות מסוימות בין עדותו של העד האובייקטיבי לבין עדותו של הנאשם, הרי ששניהם מעידים למעשה על נפילת המעורבת במרחק מה מן הרכב.

הצעתי לנאשם להודות בתיק בשל סתירות אלה, תוך שתובא בחשבון העובדה שהמאשימה למעשה לא הביאה את עדתה המרכזית.

מאחר והמדובר במעורבת בת 83, ספק בעיני אם ניתן יהיה להביאה לעדות גם אם ידחה התיק, כפי שביקשה ב"כ המאשימה.

מכל מקום, עדותה של המעורבת כפי שהוגשה לי בהסכמה מבולבלת, ולא ניתן ללמוד ממנה בהכרח על פגיעת הנאשם בה.

מתוך כך, מצאתי לבוא לקראת הנאשם ולחרוג משמעותית מפסילת המינימום הקבועה בחוק, וזאת בין היתר מן הטעם שבחר להודות כדי לחסוך זמן שיפוטי ועל מנת שלא להטריח שוב את ארבעת עדיו ואת ב"כ כמו גם את בימ"ש זה.

אציין עוד, כי משלל העדויות עולה כי הנאשם עצר את רכבו במרחק מה מן המעורבת ומיד הגיש לה עזרה והזעיק כוחות חילוץ.

ככלל, נוהג בימ"ש זה לזכות במקרים של אי התייצבות עדים. במקרה זה, העדיף הנאשם להודות ולא לעמוד על זיכויו וגם זאת יש להביא בחשבון לזכותו.

אני דנה איפוא את הנאשם לעונשים הבאים:

1.לתשלום קנס בסך 500₪ אשר ישולם ב -2 תשלומים חודשיים שווים ורצופים בסך 250 ₪ כל אחד החל מיום 1.1.11.

2.לפסילה מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 30 ימים. הנאשם יפקיד רשיונו במזכירות בית המשפט לא יאוחר מתוך 90 ימים מהיום.

3.לפסילה מלקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של חודשיים וזאת על תנאי למשך שנתיים.

בשולי הדברים אציין פעם נוספת את חובתה של המאשימה לוודא התייצבותם של עדים מבעוד מועד, ולא ביום הדיון. חובה אשר במקרה דנן היתה חוסכת זמן שיפוטי יקר.

תוכן הדיון והוראות גזר הדין תורגמו לנאשם לערבית ובית המשפט וידא כי הנאשם הבין היטב את האמור.