מ.י. מדינת ישראל-לשכת תביעות תעבורה נ' קלי

גזר דין

הנאשם שלפני הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בעבירה של נהיגה בשכרות.

בטיעוני ההגנה לעונש טען הסניגור כי על ביהמ"ש להקל בעונשו של הנאשם, וזו על בסיס טענתו כי בתיקים מסוג זה, בהם האישום נמחק בתחילה בעקבות פסק דינו של ביהמ"ש לתעבורה בירושלים בעניין עוזרי, אך הוחזר לדיון על ידי ביהמ"ש המחוזי, מדיניותה של התביעה הינה להקל עם הנאשמים ולהסתפק בעונש מתון, הנמוך מעונש המינימום שנקבע בדין.

אין בידי לקבל את טענת ההגנה. בכל תיק עומדים לצדדים שיקולים מורחבים אשר מדריכים אותם באשר להסדר הספציפי בכל אחד מהתיקים. גם אם עמדה לפני הנאשם שלפניי אפשרות להגיע להסדר מקל עם המאשימה, הרי לאחר שבחר שלא לעשות כן, וביהמ"ש נדרש לגזור את דינו, עליו לעשות כן בהתאם להוראות הדין. על אחת כמה וכמה נכונים הדברים כאשר מדובר במי שהיה מיוצג על ידי סניגור מקצועי והדברים ודאי היו נהירים לו מבעוד מועד.

כלל ידוע הוא כי על ביהמ"ש לגזור את הדין בהתאם לרמת הענישה שנקבעה בפסיקתו המחייבת של ביהמ"ש העליון, ולפסיקתו המנחה של ביהמ"ש המחוזי. פסיקה אקראית, כזו או אחרת, שניתנה בביהמ"ש לתעבורה, אינה מנחה את ביהמ"ש, וזאת אפילו כאשר מדובר בפסק דין שניתן תחת ידי.

על פי הפסיקה המחייבת של ביהמ"ש העליון והפסיקה המנחה של ביהמ"ש המחוזי, עונש המינימום שיוטל על נהג אשר הורשע בנהיגה בשכרות יעמוד על 24 חודשי פסילה. כפי שצוין בפסיקה, הלכה חוזרת ונשנית כי גמישותו של השופט לסטות מעונש הפסילה המינימלי הינה מצומצמת ושמורה למקרים חריגים ביותר (עפ"ת (י-ם) 11553-04-11 מדינת ישראל נ' רחמים). הפסיקה חזרה וקבעה כי יש להחמיר בענישה כלפי מי שהורשע בנהיגה בשכרות (ע"פ (י-ם) 2792/08 מדינת ישראל נ' אזברגה).

עוד נקבע בפסיקה כי אף שאין לזלזל בעובדה שמי מבני משפחתו של נאשם שהורשע בעבירה של נהיגה בשכרות הינו נכה ברמה של 100%, הרי כל עוד שלא הוכח שלא ניתן לספק את צרכיו של הנכה בדרך אחרת, לא יהווה נכותו של בן המשפחה שיקול לקולא. אילו הדאגה לבן המשפחה עמדה בראש מעייניו, הוא בטח היה נמנע מביצוע העבירה (ע"פ (י-ם) 2434/08 עמיחי נ' מדינת ישראל).

הפסיקה חזרה וציינה כי נסיבות בהן בדיקת המאפיינים לא היתה כושלת לחלוטין, פרנסתו של הנאשם תלויה ברישיון הנהיגה, הנאשם מבוגר, סועד את בני משפחתו או תורם לחברה, אינם נסיבות מיוחדות דיה להפחתה מעונש הפסילה המנימילי שנקבע (ע"פ (י-ם) 2699/08 מדינת ישראל נ' לוי).

נקודת המוצא הינה אפוא פסילה למשך שנתיים ימים.

משבאנו לכאן יש לבחון האם ניתן להסתפק בפסילת המינימום בענייננו. עיון בגיליון ההרשעות של הנאשם מגלה כי בעברו 18 הרשעות תעבורה קודמות. בנוסף, לנאשם גם עבר פלילי בה הורשע לפני מספר שנים.

הרשעותיו הקודמות של הנאשם מלמדות כי החוק אינו נר לרגליו, ולדעתי מחייבות שלא להסתפק בעונש המינימום.

מאחר והרכב בו בוצעה העבירה אינו רשום על שמו של הנאשם, ומאחר ולא ניתנה הזדמנות לבעל הרכב לומר את דבריו, לא אורה על השבתת הרכב.

אני דן איפוא את הנאשם לעונשים הבאים:

1.לתשלום קנס בסך 2,500 ₪ אשר ישולם ב-10 תשלומים חודשיים החל מיום 1/8/2011.

2.לפסילה מלקבל ו/או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 36 חודשים. הנאשם יפקיד רישיונו או אישור משרד הרישוי על העדר רישיון במזכירות בית המשפט לא יאוחר מיום 1/8/2011.

3.אני מצווה על מאסרו של הנאשם למשך 3 חודשים וזאת על תנאי למשך 3 שנים, אם ינהג בזמן פסילה.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 45 יום מהיום.

ניתנה והודעה היום ה' תמוז תשע"א, 07/07/2011 במעמד הנוכחים.

מרדכי כדורי, שופט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: