מ.י. מדינת ישראל-לשכת תביעות תעבורה נ' ברלנד

גזר דין

ושוב לפנינו שאלת גזר הדין ההולם במקרה שבו נהג נתפס כאשר כמות האלכוהול בדמו עולה על המותר כמו במקרה שלפנינו.

כידוע, ישנן מחלוקות שונות בעניין זה. כך למשל טוענת התביעה כי העונש המינימלי צריך להיות שנתיים פסילה ורק לעיתים נדירות ובמקרים מיוחדים של ממש (שלא ברור מהם) צריך לרדת מעונש מינימום זה. אולם במקומות אחרים הגישה שונה לחלוטין כפי שניתן לראות ממיקבץ פסקי דין שניתנו רק לאחרונה (בין חודש לשלושה חודשים) שניתנו לי על ידי עורך דין אחר בתיק אחר (מצורפים כנספח בסוף גזר הדין).

אכן מלאכת הענישה קשה היא ואין אנו פטורים ממנה. איש איש ונסיבותיו, מקרה ומקרה ופרטיו. והכל בהתאם לרצון החוק והמחוקק ומתוך מטרה להגשים מטרה זו.

במקרה שלפנינו מדובר באירוע ישן בין שנתיים ימים. הדיון בו התארך לא באשמת הנאשם אלא משום שהיו לו טענות טובות מאוד שגם אם דחיתי אותן בסופו של דבר, היא אפשר להתעלם מהן. ואי אפשר להתעלם מהזמן הרב שעבר ובינתיים השתנו העיתים והנסיבות.

לאלה יש להוסיף כי מדובר באדם נשוי, אב לשלושה ילדים אשר הוא המסיע היחיד במשפחתו. מדובר באירוע חד-פעמי ויש להתחשב בעינוי הדין שעבר.

בנסיבות מיוחדות אלו, לאחר ששקלתי את כלל הנסיבות, אני דן את הנאשם כדלהלן:

א.פסילה של תשעה חודשים (בניכוי חודש מינהלית שריצה). הנאשם יפקיד את רישיונו תוך 90 יום מהיום והוא מוזהר שהעונש המקובל על נהיגה בפסילה הוא מאסר בפועל.

ב.שירות לתועלת הציבור של 250 שעות שיבוצע בפיקוח ואחריות שירות המבחן שיוכל לשנות מקום השירות תוך שנה מהיום.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי בירושלים.

המזכירות תשלח התק גזר הדין לתביעה, לסניגור עו"ד שניאור, ולשירות המבחן.

ניתן היום, ט"ו תמוז תשע"א, 17 יולי 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: