מ.י. מדור תביעות פלילי ת"א נ' פרץ

בפני

כב' השופטת הדסה נאור

על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 25/10/2006 סמוך לשעה 18:00, בשעה שהנאשם עצר עם רכבו ברמזור, נעצר לידו פבל גרישבסקי (להלן: המתלונן) כשהוא נוהג בקטנוע ומרכיב מאחור את חברתו נטליה אוטרפנוב (להלן: החברה) . בין הנאשם למתלונן התפתח ויכוח על אופן השימוש בדרך. בתגובה, יצא הנאשם מרכבו וחבט באגרופו בפניו של המתלונן. בהמשך החלו הנאשם והמתלונן לדחוף אחד את השני וכתוצאה מכך נפל הקטנוע על יושביו וגרם לחבלה ברגלה של החברה.

בהמשך, התפתחה תגרה בין הנאשם למתלונן, בה הכו האחד את השני. התגרה נפסקה לאחר שלמקום הגיעו עוברי אורח.

בגין חלקו של הנאשם, במעשי האלימות המתוארים, מבקשת המאשימה להרשיעו בעבירה של תגרה במקום ציבורי, עבירה לפי סעיף 191 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").

עוד נטען, שלאחר שהתגרה הופסקה, ניגש הנאשם לתא המטען של רכבו, הוציא מפתח גלגלים, רץ לכיוון המתלונן והכה באמצעותו על קסדתו.

כתוצאה מהמכה נגרמה למתלונן המטומה תת עורית ורגישות באזור פריטאלי של ראשו מצד שמאל.

בגין מעשה זה מבקשת המאשימה להרשיע את הנאשם בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין.

בתשובתו לאישום, טען הנאשם, באמצעות בא כוחו, כי הוא הקורבן בפרשה זו. הנאשם לא חלק על המפגש עם המתלונן במקום ובמועד הנטען בכתב האישום, אך טען כי, בניגוד למתואר בכתב האישום, הוא זה שהותקף על ידי המתלונן, אשר חבט בו דרך חלון רכבו, בעת שישב על כסא הנהג, לאחר שהלה ביצע עבירת תנועה שסיכנה את נסיעת הנאשם.

הנאשם כפר באחריותו לנפילת המתלונן וחברתו מהאופנוע וטען כי הם נפלו רק במהלך ניסיון בריחתם מהמקום.

מכאן, לטענתו, לא התפתחה ביניהם כל תגרה, ומדובר באירוע תקיפה חד צדדי בו הוא היה הצד המותקף שהתגונן מפני המתלונן.

הנאשם הודה כי בסוף האירוע נטל מפתח גלגלים או חפץ אחר בידו, אך זאת, לטענתו, במטרה לעכב את המתלונן וחברתו עד להגעת המשטרה למקום, כשהוא קורא להם שלא לברוח, והכחיש את עבירת התקיפה המיוחסת לו.

מטעם המאשימה העידו המתלונן וחברתו, וכן הוגשו בהסכמה הודעותיהם במשטרה ודו"ח העימות שנערך בין הנאשם למתלונן.

לתמיכה בגרסת המתלונן וחברתו הוגשו, אף זאת בהסכמה, תעודות רפואיות מחדר המיון, על חבלות שנמצאו על גופם של המתלוננים ביום האירוע, סמוך לאחריו, וכן כרטיס רישום מוצגים לפיו ביום האירוע נתפסה מידי המתלונן קסדה סדוקה ואישור על החזרתה למתלונן כעשרה חודשים מאוחר יותר.

מטעם ההגנה העיד הנאשם עצמו.

בסיכומיהם ניתחו, בהרחבה, ב"כ המאשימה מזה וב"כ הנאשם מזה את גרסאות עדי התביעה וההגנה, תוך שימת דגש על הסתירות שהתגלו בגרסאות השונות, כאשר ב"כ המאשימה ביקשה לאמץ את גרסת המתלונן, שלטענתה הייתה "עקבית, הגיונית ומהימנה", להעדיפה על פני גרסת הנאשם, שהייתה "רצופת סתירות, חוסר בהירות ולא מהימנה" ולהרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

מנגד, ביקש ב"כ הנאשם לקבוע כי "בחינת מכלול הראיות וגרסאות המתלונן והחברה...מצביעות, באופן חד משמעי, כי לא ניתן ליתן אמון בדבריהם ובגרסאותיהם המרובים וכי אלה אינן מתיישבות זו עם זו ומחזקות את גרסתו העקבית והמהימנה של הנאשם".

בנוסף, העלה ב"כ הנאשם בסיכומיו טענת הגנה  מן הצדק לפי סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"). לתפיסתו, עבירת התגרה הינה עבירה המקימה מטבעה אחריות פלילית, בה חבים שניים לפחות. מהראיות עלה שהמתלונן דחף והכה את הנאשם במהלך האירוע, עובדות אשר הצדיקו הגשת כתב אישום נגדו בגין עבירה זו.

מאחר שהמאשימה בחרה שלא להגיש כתב אישום נגד המתלונן ומאחר שלדעתו מדובר באירוע אחד, כך שלא ניתן לנתק בין העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום, עתר לבטול כתב האישום, על כל חלקיו.