מ.י. מדור תביעות פלילי ת"א נ' דוידי

בפני

כב' השופטת הדסה נאור

הכרעת - דין

בתקופה הרלוונטית לכתב האישום היה המתלונן, רפי נוריאן, (להלן: "המתלונן") בעלים של חנות נעליים, בתחנה המרכזית החדשה בתל-אביב, והנאשם הועסק כמוכר בחנות נעליים סמוכה לחנותו של המתלונן.

על פי הנטען בכתב האישום בתאריך 8.11.04, סמוך לשעה 16:00, תקף הנאשם את המתלונן, בכך שחבט בחוזקה על אוזנו השמאלית, כל זאת בעקבות ויכוח שהתנהל ביניהם, על רקע תחרות עסקית, סביב לקוחות שהגיעו לחנות.

כתוצאה מהתקיפה נטען, נגרם למתלונן קרע עם דימום בעור התוף והוא נזקק לטיפול רפואי.

על מרבית העובדות המתוארות לעיל אין מחלוקת, אלא שלטענת הנאשם עומדת לו טענת הגנה עצמית, שכן קדמה לסטירה שסטר בפניו של המתלונן, דחיפה קלה של המתלונן בכתפו.

מוסכם כי האירוע החל כשהמתלונן הגיע לחנות בה עבד הנאשם והתריע בפניו על כך שהוא מבריח לו לקוחות פוטנציאליים, "מלכלך עליו" בפניהם ואומר להם לא להיכנס לחנותו, וכי בסופו של האירוע הכה הנאשם בפניו של המתלונן, בין אם במכת אגרוף שפגעה באוזנו, כטענת המתלונן ובין אם בסטירה, כטענת הנאשם.

המחלוקת נוגעת בשתי הנקודות הבאות:

האחת, האם יש קשר סיבתי בין המכה שהכה הנאשם בפניו של המתלונן לבין החבלה שנמצאה באזנו, בבדיקה שנערכה לו בבית החולים, בערבו של יום האירוע.

השנייה, האם עובר לתקיפה שתקף הנאשם את המתלונן, איים עליו האחרון ודחף אותו קלות בכתפו.

לגבי העובדות השנויות במחלוקת, מדובר בגרסה מול גרסה, כשלא המאשימה אף לא ההגנה הביאו עדים לתמיכה בגרסתם.

ראיות המאשימה מבוססות, אפוא, בעיקרן, על עדותו היחידה של המתלונן ועל המסמכים הרפואיים, מחדר מיון כירורגי, של ביה"ח איכילוב, שם נבדק המתלונן בתאריך 8.11.04, אשר הוגשו בהסכמה, ובהם תיאור החבלה שנמצאה באוזנו של המתלונן, כארבע וחצי שעות לאחר האירוע.

ראיות ההגנה מסתמכות, בעיקרן, על עדותו היחידה של הנאשם ועל ראיות לגבי עברו הפלילי של המתלונן.

באי כוח הצדדים, בסיכומים ארוכים ומפורטים, ניתחו, כל אחד מהם, על פי דרכו, את הסתירות שמצאו בגרסת העד של הצד שכנגד ובהתאם לכך ביקשו להכריע את דינו של הנאשם, כשב"כ הנאשם הוסיפה לסיכומיה, ניתוח של טענת ההגנה עצמית, וכיצד, לדעתה, היא חלה בעניינו של הנאשם ופוטרת אותו מאחריות פלילית.

ב"כ המאשימה ביקשה לתת אמון מלא בגרסת המתלונן, שלטענתה "העיד בצורה מהימנה וסדורה...ללא הפרזה או הגזמה, אלא באופן הגיוני ומהימן", למצוא חיזוק לדבריו בתעודה הרפואית ולדחות את גרסת הנאשם שהייתה, לטענתה, "רצופה סתירות בין דבריו בחקירה במשטרה לבין עדותו בבית המשפט...(והן) אינן עומדות במבחן ההיגיון והשכל הישר".

מנגד ביקשה ב"כ הנאשם לתת אמון מלא בגרסת הנאשם, אשר, לטענתה, "עדותו האותנטית נמסרה מרחשי ליבו באופן קוהרנטי, אותות האמת עולים ממנה" ולדחות מכל וכל את גרסת המתלונן, שהייתה, לטענתה, "רצופה שקרים וסתירות לצד ניסיונות פתטיים ולא מוצלחים להראות באור חיובי ותמים", בין היתר על רקע עברו הפלילי, הכולל שתי הרשעות, האחת על עבירות שביצע בתאריך 21.01.96, של היזק לרכוש במזיד, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ואיומים והשנייה בגין עבירה מחודש ינואר 2007, של איומים שהופנו כלפי אשתו, כפי שעולה מגיליון הרשעותיו הקודמות של המתלונן, ומגזר הדין שניתן נגדו בגין העבירה האחרונה, שהוגשו בהסכמה.

במאמר מוסגר אציין שלא נתתי כל משקל לטיעוני ב"כ הנאשם, בסיכומיה, לגבי תיקי מב"ד התלויים ועומדים נגד המתלונן, משאלה לא הוגשו, נוכח התנגדות המאשימה, שמצאתיה מוצדקת, ואף לא ככל שהם התייחסו לטיעוני המאשימה לעונש בעניינו של המתלונן, עובר למתן גזר הדין בעבירת האיומים כלפי אשתו, משאלה לא הוגשו כראייה.

ב"כ הנאשם הוסיפה וטענה לניתוק קשר סיבתי בין החבלה שנמצאה באזנו של המתלונן למכה שספג בפניו מהנאשם, נוכח העובדה שהמתלונן לא פנה באופן מיידי להיבדק, אלא הגיע לבדיקה בחדר המיון של בית החולים רק בעבור מספר שעות מאז האירוע.

לא נדרשתי בתיק זה להכריע בשאלת מהימנות המתלונן מזה או הנאשם מזה, לעניין נסיבות האירוע, לאור הודאת הנאשם ולפיה סטר על פניו של המתלונן, מעשה המהווה עבירה של תקיפה, אלא אם כן הוכח שהמעשה נעשה בתנאים שיש בהם סייג לאחריות פלילית וקמה לו הגנה, מההגנות הקבועות בחוק.