מ.י. לשכת תביעות מרחב שפלה - פלילי נ' איבראגימוב

הכרעת דין

הנאשם הודה בעבירה המיוחסת לו בכתב אישום אשר תוקן במסגרת הסדר טיעון והיא עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").

במסגרת הסדר הטיעון הודיעה התביעה כי טרם שיורשע הנאשם יישלח לתסקיר שירות המבחן שיבחן את עתירת ההגנה לסיום ההליך באי הרשעה והתביעה תודיע עמדתה באשר להחלטת אי הרשעה לאור קבלת התסקיר. כמו כן הוסכם כי אחד מרכיבי הענישה יהיה פיצוי בסך 1000 ש"ל לשוטר המתלונן.

עתה בפני תסקיר שירות המבחן המכיל המלצה לסיום ההליך ללא הרשעה תוך הטלת צו של"צ. בעוד הסנגור מבקש לאמץ את ההמלצה עמדת התביעה הינה להרשעה .

שקלתי נסיבות העניין, טיעוני ב"כ הצדדים וכל זאת לאור ההלכות הרלבנטיות.

הימנעות מהרשעה – מתי?

המסגרת הדיונית המאפשרת הימנעות מהרשעה נעוצה בסעיף 71א(ב) לחוק העונשין ולפיו:

"מצא בית המשפט שנאשם ביצע עבירה רשאי הוא לתת צו שירות גם ללא הרשעה, בנוסף למבחן או בלעדיו, ומשעשה כן, יהיה דינו של צו השירות, לעניין סעיף 9 לפקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט – 1969, כדין צו מבחן".

בחינת השאלה אם יש מקום להימנע מהרשעה נעשית בהתאם לכללים שהותוו בפסיקה.

הכלל הינו כי מקום בו מודה נאשם בבצוע עבירה ירשיעו בית משפט וראו לעניין זה דברי כבוד השופטת ביניש כתוארה דאז בע"פ 9262/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 869, 875-876:

"על דרך הכלל, משנמצא כי נאשם בגיר ביצע עבירה, מתחייב כי ההליך הפלילי כנגדו ימוצה בדרך של הרשעתו וענישתו, כחלק מהליך אכיפת חוק שוויוני וכחלק מאינטרס ההרתעה. אמנם, סעיף 1(2) לפקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט – 1969 וכן סעיף 71א(ב) לחוק העונשין מסמיכים את בית המשפט ליתן צו מבחן או צו שירות לתועלת לציבור, תוך הימנעות מהרשעה. עם זאת, הלכה פסוקה היא כי הימנעות מהרשעה של נאשם בגיר אשר נקבע כי ביצע עבירה, מהווה חריג שיופעל "רק בנסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר..." (ראו דברי השופטת פרוקצ'יה בע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני ואח', פ"ד נד(3) 685, 690; עוד ראו: ע"פ 2513/96 , 3467 מדינת ישראל נ' שמש וגז, פ"ד נ(3) 682, 683). ככלל, יימנע בית- המשפט מהרשעתו של נאשם בגיר רק במקרים נדירים בהם ההרשעה צפויה להסב לנאשם נזק רב תוך פגיעה חמורה בסיכויי שיקומו, וכאשר טיב העבירה וחומרתה מאפשרים לוותר על הרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים; ובלשונו של הנשיא שמגר: כאשר "אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה" (ר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל (לא פורסם); עוד ראו: דברי השופטת דורנר בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337,342; דברי השופט קדמי בע"פ 2972/97 עמיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). ודוק, בית-המשפט יתחשב בנסיבותיו האישיות של העבריין ובסיכויי שיקומו במסגרת מכלול השיקולים הרלוונטיים לגזירת עונשו; עם זאת, על דרך הכלל, לא יימנע בית – המשפט מהרשעת הנאשם הבגיר אם הוכח כי ביצע את העבירה" (ההדגשות אינן במקור – נ.ד.).

משמע, רק בנסיבות יוצאות דופן בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה, ישתמש בית המשפט בסמכותו ויימנע מהרשעה וזאת לאחר מאזן בין אינטרס הציבור הדורש כי נאשם שביצע עבירה יצא מלפני בית המשפט עם תג הרשעה לבין אינטרס הנאשם שלא להיות מוכתם בכתם של הרשעה. ודוק: ככל שחומרתה של העבירה רבה כן יגבר האינטרס הציבורי ויטו כפות המאזניים לכיוון ההרשעה בדין.

על המאזן הנדרש עמד בית המשפט העליון בע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3) 685:

"משהתבקש בית המשפט לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה, ומתי יחיל את החריג בדבר הימנעות מהרשעה, נדרש איזון שיקולים המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם. בראיה כוללת נשקל... הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין כדי להשיג בכך בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במשנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר, והנזקים לפרט מביצועה – גוברים. כנגד השיקול הציבורי נשקל עניינו של הפרט – הנאשם... באשר לנאשמים בגירים, במאזן השיקולים האמור, גובר בדרך-כלל השיקול הציבורי, ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעת העבריין" (ההדגשות אינן במקור – נ.ד.).

במסגרת השיקולים הנוגעים לאינטרס הנאשם יש ובית המשפט שוקל את החשש מפגיעה בעתידו הלימודי או המקצועי של הנאשם. לעתים שיקול זה מביא את בית המשפט להימנעות מהרשעה ולעתים יועדף דווקא האינטרס הציבורי על פני אינטרס הנאשם. כך או אחרת כל מקרה נדון לגופו ובהתאם לנסיבותיו.

ולענייננו:

נסיבות ביצוע העבירה פורטו בכתב האישום המתוקן ולפיהן ביום 26/11/07 בסביבות השעה 7:00 בבוקר, רשם שוטר במסגרת תפקידו לנאשם דו"ח תנועה בגין עבירה שביצע בסמוך לרחוב כצנלסון בלוד. באותן הנסיבות איים הנאשם שלא כדין על אותו שוטר באומרו לו: "אתה לא מכיר אותי אני ממשפחה של עבריינים, בגלל זה שוטרים מתים" וזאת בכוונה להפחידו או להקניטו.

ב"כ התביעה מדגישה בטיעוניה כי מדובר בנאשם צעיר אשר עלה ארצה בשנת 1990 ללא עבר פלילי שתפקודו לרוב תקין וללא קווי אופי אלימים וברוח זו אף התסקיר בעניינו. עוד היא מציינת כי הנאשם הודה בעובדות כתב האישום, הצר על מעשיו ונראה כי העבירה המתוארת בוצעה על רקע תקופת משבר שחווה בחייו. מנגד מבהירה ב"כ התביעה כי עסקינן בעבירה חמורה אשר מחייבת הרשעה שיש בה משום האיזון הראוי בין מכלול השיקולים בתיק בפרט כשעסקינן בביצוע עבירות כלפי שוטרים האמונים על אכיפת החוק. לדבריה, על בית המשפט, בייחוד בימים אלה, להעביר מסר חד משמעי וברור באשר לחומרת מעשים כגון דא. לחיזוק טענתה מדגישה ב"כ התביעה כי הנאשם הינו עובד ייצור מזה שלוש שנים במפעל לייצור גופי תאורה ומעצם טיבעו של מקצועו לא נראה כי הרשעה תפגע במטה לחמו וגם משום כך אין הצדקה כלשהי לא להרשיעו. לכן מוצאת ב"כ התביעה כי על בית המשפט לשדר מסר חינוכי המגן על עובדי ציבור ושוטרים ועל כן להרשיע את הנאשם לצד הטלת מאסר על תנאי, צו של"צ וכן הפקדת סכום של 1000 ₪ כפיצוי לשוטר המתלונן.

הסנגור מבקש להמנע מהרשעת הנאשם ולהסתפק בענישה בדמות של"צ.

בטיעוניו מדגיש הסנגור כי מדובר בנאשם צעיר החי חיים נורמטיביים, אשר דבריו נאמרו על רקע תקופה משברית. עוד מציין הסנגור כי יש לקחת בכלל חשבון אף את הודאת הנאשם הן בראשית ההליך בפני בית המשפט והן בפני שירות המבחן.מדובר באב לתינוק אשר הינו מפרנס יחיד.עוד מציין הסניגור כי העבירה בוצעה לפני כשלוש שנים ומאז ועד היום לא עבר הנאשם כל עבירה אחרת.