מ.י. לשכת תביעות מרחב נגב - באר שבע נ' אבו עראר

החלטה

בפניי בקשתו המקדמית של הנאשם להפריד את האישום הרביעי מכתב האישום דנן, וזאת לאור הוראותיו של סעיף 86 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב -1982 (להלן: "החוק").

1.כתב האישום מייחס לנאשם באישום הראשון כי ביום 14.4.2009 פצע את המתלונן באמצעות סכין וגרם לו לחבלה. האישום השני מייחס לנאשם עבירות של החזקת סכין, ואיומים והדחה בחקירה מיום 15.4.2009 בכך שהנאשם איים על המתלונן בעת שהוא אוחז סכין בידו, ולאחר מכן ניסה להניעו בדרך של איומים לחזור מהודעתו במשטרה ביחס לאישום הראשון.

האישום השלישי מייחס לנאשם עבירת איומים מיום 24.4.2009 בכך שאיים בתחנת משטרת עיירות על שוטר כי ישרוף את תא המעצר.

ב"כ הנאשם המלומד מסכים כי שלושת האישומים הראשונים מקומם בכתב אישום אחד, שכן מדובר בשורה של אירועים שרדפו זה את זה ועניינם מתלונן אחד והתנהלותה של החקירה ביחס לאותו מתלונן.

2.לא כך הדבר ביחס לאישום הרביעי.

האישום הרביעי מייחס לנאשם עבירות של תקיפה חבלנית ואיום, בכך שביום 9.8.08 תקף מתלונן אחר בכך שפצע אותו באמצעות סכין מתחת לעינו השמאלית.

ביום 31.3.2009 במהלך חקירתו של הנאשם בגין אותה תקיפה מאוגוסט 2008, איים על חוקר משטרה בתחנת המשטרה כי אם יפתח תיק יהיה בלאגן כי המתלונן ימות וכדו'.

3.הסנגור המלומד טוען כי האישום הרביעי איננו משקף חלק משרשרת האירועים המתוארים בשלושת האישומים הראשונים, כי מדובר באירוע שהתרחש כמעט כשנה לפני האירועים האחרים. ועל אף שמוזכרת סכין בכתב האישום, הרי שהפגיעה אותה מתאר המתלונן באישום הרביעי, איננה כתוצאה מפגיעת הסכין ועל כן אין לראות בכך מעשים דומים לאלה המיוחסים לנאשם באישום הראשון.

בנוסף, טען הסנגור המלומד כי הנאשם מעולם לא נחקר בגין עבירת האיומים, תחת אזהרה או בחקירה שאיננה תחת אזהרה.

4.ב"כ המאשימה המלומדת טענה בתגובתה בכתב כי מדובר באישומים המבוססים על עובדות דומות, כי יש בניהם מכנה משותף עובדתי ועל כן יש מקום לצירוף האישומים, זאת לאור השימוש בסכין אשר חוזר על עצמו וכן לאור העובדה כי עבירת האיומים כלפי אנשי משטרה בעת חקירה אודות האירועים האלימים חוזרת אף היא על עצמה.

אליבא דבא כוח המאשימה הפסיקה פירשה את החקיקה הרלוונטית פרשנות תכליתית רחבה וקבעה כי כל עוד לא נפגעת הגנת הנאשם, רצוי משיקולי יעילות לברר אישומים שונים בהליך אחד.

5.בשל טעות מזכירות, לא ניתנה החלטה על ידי בבקשת ב"כ הנאשם עובר לדיון מיום 14.9.2010, על כן נדחה הדיון להיום לצורך החלטה.

אודה ולא אבוש כי בתחילה סברתי כי ראוי שהאישומים יופרדו כפי בקשתו של ב"כ הנאשם, אלא שעיון בפסיקה מלמד כי ההלכה המחייבת והרווחת היא כי יש מקום להותיר את האישומים הנידונים בכתב האישום על כנם, כשהם מאוגדים בכתב אישום אחד ונידונים במאוחד וזאת לאור כל הנימוקים שלהלן.

6.סעיף 86 לחוק קובע כדלקמן:

"מותר לצרף בכתב אישום אחד כמה אישומים, אם הם מבוססים על אותן עובדות או על עובדות דומות, או על סדרת מעשים הקשורים זה לזה עד שהם מהווים פרשה אחת; בצירוף אישומים כאמור מותר, על אף כל דין אחר, לצרף לאישום בבית משפט מחוזי גם אישום בעבירה שאינה פשע".

סעיף 86 מונה שלושה תנאים חליפיים לצירוף אישומים: אישומים המבוססים על אותן עובדות- היינו מדובר במספר עבירות אשר עולות מתוך סיפור עובדתי אחד; אישומים המבוססים על עובדות דומות – זהו מקרה בו מדובר באישומים שאין ביניהם קשר עובדתי, פרט לדמיון בין העובדות של המקרים השונים; אישומים המבוססים על סדרת מעשים הקשורים זה לזה עד כי הם מהווים פרשה אחת- זהו מקרה בו מדובר בשורה של אירועים שהתפרסו על טווח זמן יחסית רחב, בו בוצעו שורה של עבירות אשר קשורות זה לזה בקשר סיבתי כלשהו דוגמת שלושת האישומים הראשונים במקרה דנן.

כמובן שיש לוודא בכל הזדמנות של צירוף אישומים, כי הגנתו של הנאשם איננה נפגעת.

7.המקרה דנן נכנס לתנאי השני של סעיף 86, היינו אישומים המבוססים על עובדות דומות.

הפסיקה אשר פירשה את התנאי הנדון בסעיף 86 קובעת נחרצות כי כל שצריך להתקיים הוא מכנה משותף עובדתי. הווה אומר: די בכך שהאישומים מבוססים על עובדות שרובן, או עיקרן דומות, כדי להכשיר את צירוף האישומים בכתב אישום אחד.