מ.י. לשכת תביעות מרחב נגב - באר שבע נ' אבו האני

החלטה

בפניי בקשה לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין התשל"ז 1977 [להלן: "החוק"] לפסוק לנאשם הוצאות הגנתו ופיצויים בגין התנהלות ההליך הפלילי כנגדו – הכל כקבוע בסעיף 80 (א) לחוק.

עיקרי העובדות שלעניין וטיעוני הצדדים

1.ביום 25.3.2007 הוגש כנגד הנאשם כתב אישום המייחס לו עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו. מכתב האישום עולה כי ביום 23.11.2006 בסמוך לצומת להבים, הפריע הנאשם לשוטר רפאל גץ [להלן: "המתלונן"] לרשום דו"ח תנועה וכן אמר לו "בן זונה". בהמשך סירב הנאשם לעיכוב, או אז הודע לו כי הוא עצור.

2.הנאשם כפר בעובדות כתב האישום, וטען כי הוכה על ידי המתלונן והדיון נדחה לשמיעת עדי התביעה. לישיבת ההוכחות הוזמנו המתלונן ושוטר נוסף שנכח במקום ומילא דו"ח מעצר לנאשם.

המתלונן לא התייצב לדיון ההוכחות בשל העובדה שלא אותר, בין היתר, בשל מעבר בין תפקידים במשטרת ישראל ומעבר מגורים. לצורך איתורו של המתלונן נדחה הדיון פעם נוספת.

3.בדיון הנדחה –ביום 14.12.2008 - הודיעה המאשימה, כי אתרה את המתלונן, אך בשל העובדה שהלה לא יוכל להתייצב לעדות בשל מצבו הרפואי, ולאור עמדת הסנגור אשר עומד על זיכויו של הנאשם, מסכימה היא לזיכויו של הנאשם – זאת בשל הקושי הראייתי שנוצר.

הסנגור הצטרף לדברי התובעת, ובית המשפט זיכה את הנאשם, מבלי להתייחס למצב הראייתי בתיק, לעובדות שהוכחו או שלא הוכחו בפניו – אלא קיבל את הודעת המאשימה והסכמת הסנגור.

4.ביום 17.12.2009 הגיש הסנגור המלומד בשם הנאשם בקשה כי בית המשפט יפסוק לנאשם פיצויים בהתאם להוראותיו של סעיף 80 לחוק.

בבקשתו טוען הסנגור המלומד כי בית המשפט בחן וסר בהרחבה את התשתית הראייתית שהונחה בפניו והגיע למסקנה כי לאור הקושיה ראייתי יש בה להביא לזיכויו של הנאשם. בבקשה מציין הסנגור כי יש להורות על פיצויו של הנאשם לאור העובדה כי לא היה יסוד להאשמתו בדין, וזאת לאור עדותו של השוטר שהגיע לעדות בפני בית המשפט ממנה עולות תמיהות רבות וספקות מהותיים.

עוד טען הסנגור כי ישנן נסיבות נוספות להורות על פיצויו של הנאשם, וזאת לאור עינוי הדין שעבר הנאשם, ולאור העובדה כי הוא משרת בשירות בתי הסוהר.

מכל המקובץ ביקש הסנגור לפסוק לנאשם הוצאות הגנתו בסך של 10,000 ש"ח ופיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לו בסך של 90,000 ש"ח.

כאן המקום לציין כי טענת הסנגור בבקשתו הכתובה כאילו בית המשפט סקר את הראיות בתיק דנן ומצא כי לא היה מקום להעמיד הנאשם לדין איננה נכונה, ובטעות יסודה. בית המשפט זיכה את הנאשם כאמור, על בסיס הודעת המאשימה כי לא תוכל להביא לדיון את המתלונן, וכי היא מסכימה לאור זאת, לזיכויו של הנאשם באין ראיות מספיקות אחרות לביסוס אשמתו.

5.הדיון במעמד הצדדים נדחה בשל נסיבותיו של מותב זה ובשל נסיבותיו של הסנגור המלומד, והתקיים בסופו של יום בתאריך 15.11.2010. עובר לדיון זה, וביום 1.11.2010 הוגש תצהיר מטעם הנאשם, ובקשה לקבל את התצהיר לתיק בית המשפט, כחלק מהבקשה, ובתמיכה לה. בקשה זו הועברה ללשכת התביעות נגב לצורך תגובתה עד ליום 10.11.2010 אך זו לא באה לתיק בית המשפט, כפי שלא באה לתיק בית המשפט תגובה לבקשה גופא, על אף החלטתי בעניין.

6.במעמד הדיון חזר הסנגור על עיקרי טענותיו, והוסיף כי במהלך החקירה של עד התביעה שהתייצב, עלתה לראשונה הטענה, כי היתה עצירה של הניידות שנסעו עם הנאשם לתחנת המשטרה עם תום האירוע הנטען בכתב האישום, ובמהלכה יזם הקצין במקום מעין סולחה בצד הדרך בין הנאשם והמתלונן, בשל העובדה כי שניהם משרתים בכוחות הביטחון. עצירה זו לא תועדה בשום מסמך אחר בחומר הראיות בתיק.

הסנגור הלין כי לא נעשו פעולות חקירה כגון עימותים בין השוטרים שנכחו באירוע ובין הנאשם על מנת לנסות ולברר את הסתירות בחומר הראיות, וכי גם להתנהלות זו יש משקל בפסיקת הפיצויים לנאשם.

לאור כל המקובץ כאמור, טען הסנגור כי לא היה יסוד להאשמתו של הנאשם, ופנה לטעון לנסיבותיו של הנאשם המצדיקות פיצוי. לטענתו, המדבור באיש ששירת ביחידה מיוחדת של שירות בתי הסוהר כאיש בטחון. בשל התנהלות ההליך הפלילי ובמהלך זמן זה - היינו כמעט שנתיים - נלקח רישיונו של הנאשם לשאת נשק ונגרמה לו עגמת נפש רבה. נזק זה יחד עם הוצאות הגנה – הם נזקים שיכולים היו להתייתר.

7.ב"כ המאשימה המלומדת הדגישה בטיעוניה, כי שעה שהוגש כתב האישום, לא היה בידי המאשימה להניח כי המתלונן לא יכול יהיה להתייצב לעדות בשל מחלתו, וכי לאור חומר הראיות שנאסף כנגד הנאשם היה יסוד יותר מסביר לאשמתו. עוד הדגישה המאשימה כי זיכויו של הנאשם התבסס על העובדה כי לא ניתן היה להביא את המתלונן לעדות מחמת מחלתו, וכי קצין מתנ"א מחוז צפון התקשר לוודא כי הלה לא יתייצב לאור מצבו הרפואי, ועל כן, על אף שהתוצאה בדין היתה זיכויו של הנאשם – ביכרה המאשימה תוצאה זו, על התעמרות בעד חולה בדרך של הזמנתו להעיד. על כן בקשה התובעת לדחות בקשת הנאשם.

עוד הוסיפה התובעת, כי אם בית המשפט ימצא לנכון להורות על פיצויו של הנאשם, הרי שיש לקבוע דיון לצורך כך, שכן הנאשם לא הצליח להוכיח כל נזק, פרט להוצאות הגנה בעין – היינו תשלום שכר טרחתו של הסנגור, זאת בעוד הוא מבקש סכום של 90,000 ₪ לעניין זה. התובעת בקשה לחקור את הנאשם היה ויקבע כי יש מקום לפיצוי – זאת ביחס לגובה הפיצוי.

דיון והכרעה