מ.י. לשכת תביעות ירושלים (תעבורה) נ' יצחקי

גזר דין

העובדות

הנאשם בפני הורשע על סמך הודאתו בעבירה של נהיגה בשכרות, עבירה על סעיפים 62(3), 64ב, 64ד(א) ו-39א לפקודת התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה".

הטענה העובדתית היא כי בתאריך 18.4.2009 בשעה 4:48 או בסמוך לה, נהג הנאשם ברחוב האומן 29 בירושלים בהיותו שיכור. לאמיתו של דבר לא נבדק הנאשם בשל סירובו להיבדק וחזקה היא כי מי שמסרב להיבדק הוא שיכור.

פסילת המינימום בתעבורה

סעיף 39א לפקודה קובע עונש מינימום של שנתיים פסילה לעבירת הנהיגה בשכרות. עם זאת, לבית המשפט נתונה הסמכות להפחית מעונש המינימום בנסיבות מיוחדות. לטעמנו, רשאי בית המשפט לקבוע כי פסילת המינימום כולה או חלקה תהיה פסילה על תנאי (ת"ת 10214/09 מדינת ישראל נגד כהן, (לא פורסם, 17.11.2009)).

נציין כי אין פסיקה מפורשת של בית המשפט העליון בסוגייה זו ובבתי המשפט המחוזיים חלוקות הדעות. (ראו בעניין זה בעפ"ג (י-ם) 10-2001 מדינת ישראל נ' כהן (לא פורסם, 28.12.2010); ע"פ 1183/07 מדינת ישראל נ' אחמד (לא פורסם, 25.10.2007); ע"פ (נצ') 1355/06 מדינת ישראל נגד קסהון (לא פורסם, 28.1.2007); ע"פ (ת"א) 70230/02 פרקליטות מחוז ת"א – פלילי נ' סולטן (לא פורסם, 16.1.2003); עפ"ת (מר') 09-09-14209 ישר נגד מדינת ישראל (לא פורסם, 3.11.200). עם זאת הכל מסכימים כי כפי שעולה מסעיפים 36 ו – 39א לפקודה, נתונה לבית המשפט הסמכות להפחית בנסיבות מיוחדות מעונש המינימום ולהורות שהפסילה כולה או חלקה תהא על תנאי, כמו במקרה דנן.

בית משפט זה נתקל בנהגים רבים שהואשמו בעבירת הנהיגה בשכרות. מרביתם שונים מדמות ה'שיכור' במובנה המקובל. המדובר על פי רוב באנשים חיוביים ונורמטיביים, שסברו בכנות כי השתייה לא השפיעה עליהם והם יכולים לנהוג. נהגים אלה לא ידעו כי הם נוהגים ברמת השכרות האסורה בחוק.

המקרה שלפנינו ונסיבותיו המיוחדות

ב"כ המדינה ביקשה כי יושת על הנאשם עונש של שנתיים פסילה.

המדובר בנאשם בן 23, רווק, שלישי מבין ארבעה אחים. הנאשם מתגורר עם הוריו ומנהל אורח חיים נורמטיבי ותקין. הנאשם שירת שירות צבאי מלא כלוחם בגולני ולדבריו הוא עתיד להתגייס לעבודה בטחונית.

שירות המבחן התרשם באופן חיובי מהנאשם ומערכיו, מצא אותו מתאים לביצוע צו שירות לתועלת הציבור ובנה לו תוכנית בהיקף של 250 שעות לתועלת הציבור במסגרת מתנ"ס נווה יעקב במינהל קהילתי נווה יעקב בעבודות תחזוקה.

הנאשם הודה בעבירות המיוחסות לו, נטל אחריות לביצוע העבירה וחסך מזמנו של בית המשפט.

לאור האמור הגעתי למסקנה כי מן הראוי להטיל על הנאשם את עונש המינימום, אך תוך הטלת חלקו על תנאי, בהתאם לסמכותו של בית המשפט. זאת, לאחר ששמעתי את הצדדים וטיעוניהם, ולאחר ששקלתי את האינטרס הציבורי במניעת נהיגתם של נהגים שיכורים, ולאור נסיבותיו האישיות של הנאשם, הודאתו באשמה ואמצעי הענישה התחליפים.

אציין כי לא ברורה לי עמדת המאשימה בהתנגדותה העקרונית לשל"ץ. עונש הפסילה הוא עונש שרק פוגע בנאשמים ולא תורם לחברה. שירות לטובת הציבור מנגד תורם לחברה ומהווה גם עונש ברור ומוחשי לנאשם.

מחקרים מצביעים על כך ש – 60% מהנהגים שרישיונם נפסל ממשיכים לנהוג בזמן פסילה ולפיכך אין עונש הפסילה אפקטיבי בהכרח. (יש הסוברים כי המספר הנכון הוא 75%) (ראו במאמרי "על הענישה הראויה בתעבורה", הסניגור 154, ינואר 2010, עמודים 8-7). לא ברורה לי התעקשותה של המאשימה על עונש אחר, אשר אמפירית מסתבר כבעייתי ולא תורם לחברה.

לסיכומו של דבר, אני דן את הנאשם לעונשים הבאים:

פסילה של שנתיים ימים, מתוכם ירוצו בפועל אחד עשר חודשים, בניכוי 30 ימים בהם נפסל מנהלית. הפסילה של עשרה חודשים תחושב החל מיום 31.1.2010 (בו הפקיד הנאשם רישיונו). יתרת שלושה עשר החודשים, יהיו על תנאי לשנה, אם ינהג בזמן שכרות.

250 שעות לתועלת הציבור, אותם יבצע הנאשם במסגרת מתנ"ס נווה יעקב במינהל קהילתי נווה יעקב בעבודות תחזוקה. השירות יבוצע בתוך שנה מהיום, והפיקוח ייעשה על ידי שירות המבחן. במידה ויהיה צורך בשינוי מקום ההשמה, שירות המבחן יבצע את השינוי וידווח על כך בכתב לבית המשפט. הנאשם מוזהר כי אם לא יעמוד בתנאי השירות, ייאלץ בית המשפט להפקיע את השל"ץ ולגזור את דינו מחדש.

למרות שלא הוטל עליו עונש של מאסר על תנאי, הנאשם מוזהר כי העונש על נהיגה תחת השפעת אלכוהול בפעם שנייה, הוא מאסר בפועל.