מ.י. לשכת תביעות ירושלים (פלילי) נ' מזרחי

בפני

כב' השופט שמעון שטיין

הכרעת דין

1.נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של הסעה שלא כדין של תושב זר, אשר אין בידו אישורי שהייה כדין בישראל, עבירה לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: "החוק").

2.על פי המפורט בכתב האישום, בתאריך 17.11.2008 נתפס הנאשם במחסום חיזמה כשהוא מסיע ברכבו תושב האזור (להלן: "הנוסע"), שעה שאין בידו אישור כניסה או שהייה כדין בישראל. ככתוב בכתב האישום, הנאשם הסיע את הנוסע מענתא לכיוון פסגת זאב לצורך העסקתו.

3.בתשובתו לאישום הודה הנאשם כי הסיע את הנוסע שהינו תושב שטחים, אולם כפר בטענה כי מדובר בשטח ישראל, לטענתו מחסום חיזמה אינו נמצא בשטח ישראל.

ראיות התביעה

ע"ת 1- יהושע כרמלי (להלן: "יהושע")

4.יהושע הינו מנהל מרחב ירושלים במרכז למיפוי ישראל במשרד הבינוי והשיכון, ולבקשת משטרת ישראל ערך תעודת עובד ציבור (להלן: "התעודה") ואליה צירף מפה של האזור הרלוונטי לכתב האישום. ב"כ המאשימה הגישה באמצעות העד את תעודת עובד הציבור אותה ערך יהושע וכן את המפה המצורפת אליה, וסומנו ת/1. בתעודה אישר יהושע כי מחסום חיזמה נמצא בתחום שבו חל השיפוט המשפט והמינהל של מדינת ישראל ועיריית ירושלים החל מיום 28.06.1967. לבקשת בית המשפט, סימן יהושע בצבע ירוק את קו הגבול וקבע כי: "השטח שמסומן במילה "ממשל" שייך לאזור יו"ש וכל השטח שמתחתיו ומשמאלו הינו בתחום מדינת ישראל" (פרוטוקול דיון מיום 11.03.2010). כעולה מעדותו, הרי מחסום חיזמה נמצא בתחומי מדינת ישראל.

ע"ת 2- רס"ל רועי וייס (להלן: "רועי") – גובה ההודעה

5.על פי עדותו, במועד הרלוונטי לכתב האישום שירת במשטרת ישראל ומתוקף תפקידו גבה את הודעת הנאשם. בתשובה לשאלת ב"כ המדינה אמר כי לא היו נסיבות מיוחדות בעת גביית ההודעה. במסגרת החקירה הנגדית ציין העד כי הנאשם שיתף פעולה בעת חקירתו, והודה כי הסיע את הנוסע.

הודעת הנאשם שנגבתה ע"י העד ביום האירוע הוגשה וסומנה ת/2.

ע"ת 3- שני סבן (להלן: "שני")

6.על פי עדותה, במועד האירוע, נובמבר 2008 שירתה כחיילת במשטרה הצבאית, תפקידה במחסום היה לבדוק תעודות זהות וכלי רכב חשודים כדי למנוע ממי שאין בידו אישור כניסה להיכנס לתחומי מדינת ישראל. בחקירה הנגדית מסרה כי הרכב בו נסע הנאשם נראה לה חשוד, ולפיכך עצרה אותו לבדיקת מסמכים. דו"ח הפעולה שערכה הוגש בהסכמת הצדדים וסומן ת/3.

7.הנאשם בחר שלא להעיד, בעצת סנגורו.

8.בחקירתו במשטרה (ת/2) אישר הנאשם כי ידע שהנוסע הינו תושב השטחים ושאין ברשותו אישור שהייה כדין. כן הוסיף שרצה להסיע את הנוסע מצומת ענתא לכיוון פסגת זאב לצורך עבודה בבית המשפחה. עוד ציין שהוא מצטער, כי עשה את המעשה בתום לב ולא יחזור על כך שנית. לדידו ידע על אודות האיסור בדבר העסקת תושבי שטחים ללא אישורים.

9.עיקר טענת הסנגור היא כי מדינת ישראל מכשילה את תושביה, ופעולתה מהווה הצבת מכשול בפני עיוור. כאשר אין שלט אזהרה לפני המחסום שמדובר בכניסה לשטח ישראל, ושהמחסום בעצמו נמצא בשטח ישראל. עוד טוען הסנגור שהמחסום כשמו כן הוא, נועד לחסום, תפקידו לעצור את האנשים למנוע את הכניסה לישראל למי שאין היתר. כן הוסיף כי הנאשם לא ניסה לחבל בבדיקה, הוא לא נתן לנוסע כיפה או שניסה להסתיר אותו ברכבו, הכול היה גלוי ואף הנוסע מסר מס' תעודת זהות, לכן לטעמו היה על המשטרה לבקש מהנוסע לחזור בחזרה ולא להעמיד את הנאשם לדין.

10.ב"כ המאשימה דחתה בסיכומיה את טענת הסנגור לפיה נוכח כך שמדובר במחסום, הרי שהוא נועד אכן לחסום וכי כאשר מגיע רכב צריך לבדוק מי יושב בו ואם מדובר בתושבי שטחים אזי יש לבדוק אישורים, ואם אין אישורי כניסה ושהייה אז לבקש מהם לחזור בחזרה ולא להעמיד אותם או את מסעיהם לדין. לטענת המאשימה אין הדבר כך, אכן מדובר במחסום, ברם אין אפשרות לבדוק כל רכב, השוטרים בודקים רק כלי רכב חשודים, וכאשר עולה החשד כבמקרה דנן, אזי בודקים את היושבים ברכב ואם מדובר בתושבי שטחים בודקים אישורים. לטענת המאשימה כאשר מדובר ברכב ישראלי ונהג ישראלי, קשה מאוד לכוחות הביטחון לדעת מיהם הנוסעים באותו כלי רכב. חוק הכניסה לישראל נועד למנוע מקרים מהסוג הזה, ולפיכך האחריות היא על כתפי בעל הרכב המסיע את תושב השטחים ממקום למקום בתוך מדינת ישראל. בנוסף, הוסיפה ב"כ המאשימה כי בין הנאשם לנוסע יש היכרות מוקדמת, בעבר הוא העסיק אותו במקומות שלא מחייבים אישור, ידע שמדובר בתושב שטחים, הוא לא שאל, בדק או ווידא האם יש לו אישורים, ידע שקיימת בעיה ובכל זאת ביקש להעביר אותו את המחסום ולהכניס אותו לישראל ללא אישורים.

העובדה שנסיון הנאשם לא צלח במקרה זה, בוודאי אינה יכולה לשחררו מאחריות אותה ניסה להסיט על השוטרים, לפיה הם אלה האחראים לבדיקה.

11.יצויין כי לאחר עדותו של עד התביעה מס' 1, חזר בו הסנגור מטענתו לפיה המחסום אינו נמצא בשטח ישראל.