מ.י. לשכת תביעות ירושלים (פלילי) נ' זאהדה

גזר דין

רקע

הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירה של הסעת שוהה בלתי חוקי. על פי עובדות כתב האשום, ביום 29.07.09, הסיע הנאשם את אחיו מחברון לירושלים במשאית מ"ר 35-999-61 (להלן: המשאית). הנוסע הוסתר בדופן כפולה אשר הותקנה במשאית.

לאחר שהודה הנאשם, הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טעון, במסגרתו תעתור המאשימה לעונש של ששה חודשי מאסר בעבודות שירות והנאשם יעתור לחודש מאסר.

לצד עונש המאסר, עתרה המאשימה לחלוט המשאית.

טעוני הצדדים

ב"כ המאשימה ביקש להשית על הנאשם את הרף הגבוה של מתחם העונש שנקבע בהסדר, קרי ששה חודשי מאסר לרצוי בעבודות שירות וכן לחלט המשאית. בטעונו שם דגש על חמרת העבירה.

ביחס לחלוט המשאית, הגיש ב"כ המאשימה את הודעותיהם של הנאשם ושל בעליה הרשום של המשאית, אימן זאהדה, מהן לשיטתו עולה כי הנאשם הוא בעליה של המשאית.

ב"כ המאשימה עתר להקל בענשו של הנאשם, שכן השוהה אותו הסיע הוא אחיו, המוכר לו היטב.

בדיון ביום 21.11.12 הודיע ב"כ הנאשם כי הנאשם אינו בעל המשאית ועל כן הנאשם אינו רואה עצמו צד לבקשת החלוט. בישיבת הטעונים לעונש ביום 23.6.13, חזר ב"כ הנאשם על טענה זו וטען בשמו של מר אימן זאהדה, בעליה הרשום של המשאית, כי עסקת המכר שבין השניים לא הושלמה שכן הנאשם טרם שילם לבעליה את מלוא התמורה. כן טען, לחלופין, כי חילוט המשאית אינו מידתי בנסיבותיו של תיק זה.

דיון והכרעה

חילוט המשאית - הבעלות

המחלוקת שבין הצדדים מתמקדת בשאלת הבעלות במשאית. לשיטת המאשימה, מהודעותיהם של הנאשם ושל אימן זאהדה (במ/2 ובמ/3) עולה כי הנאשם רכש את המשאית מאימן והוא בעליה לכל דבר. לשיטת הנאשם מנגד, היה מדובר במכר מותנה, והעברת הבעלות לא נרשמה שכן הנאשם לא שילם לאימן את מלוא התמורה. אימן, אשר יוצג בדיון על ידי ב"כ הנאשם, טען דברים דומים.

מעיון בהודעתו של אימן זאהדה, במ/3, עולה כי לדבריו מכר המשאית לנאשם עשרים יום לפני שנתפס וכי היא באחריותו של הנאשם. בהודעה נטען כי סוכם בין השניים בכתב, כי העברת הבעלות תבוצע לאחר שהנאשם ישלם את התשלום האחרון. החוזה לא הוצג לחוקר בעת שנגבתה האמרה.

מהודעת הנאשם, במ/2, עולה, כי הנאשם אמר שקנה את המשאית מאימן וכי סוכם שהעברת הבעלות תרשם לאחר שישלם לו את מלוא הסכום. כן עלה מההודעה שלנאשם אין רשיון נהיגה על משאית וכי המשאית "כבר חודש וחצי עומדת רק היום הנעתי אותה" (ש' 33). משכך, גם יש סתירה בין הנאשם לאימן ביחס למועד ביצוע העסקה.

פסיקה עקבית קובעת, כי הגדרת הבעלות בהליך פלילי היא ההגדרה האזרחית הרגילה והנטל בו על המאשימה לעמוד להוכחת הבעלות הוא הנטל האזרחי, ולא מעבר לספק סביר (ר' למשל ע"פ (י-ם) 2024-98, חמייס, פורסם במאגרים). כן נפסק, כי רישום בעלות רכב על שמו של אדם אינו מעיד בהכרח על בעלותו ברכב. (ר' למשל ע"פ 7376/02, ירון כהן נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים – פסקה 18 לפסק הדין).

מדברי הנאשם ואימן עולה, כי הנאשם רכש המשאית מאימן וקבלה לרשותו. הכלל הוא, כי הבעלות בממכר עוברת עם מסירתו, אלא אם סוכם אחרת בין הצדדים (סע' 33 לחוק המכר, תשכ"ח-1968). חרף הצהרותיהם של הנאשם ושל אימן כי נערך חוזה בכתב, החוזה לא הוצג לבית המשפט. אוסיף על כך את הסתירה בין גרסאותיהם ביחס למועד העסקה. לאור זאת, לא נסתרה החזקה, כי הבעלות ברכב עברה לנאשם. גם אם אקבל הטענה שלא שולמה מלוא התמורה, הרי שענין זה הוא במישור היחסים שבין הנאשם לאימן ולא גורע מהיותו של הנאשם בעל המשאית.

לנוכח זאת, הקביעה המתבקשת היא, כי הוכח בפני שהמשאית שייכת לנאשם.

שאלת המדתיות

נתתי דעתי לכך שמדובר בכלי רכב יקר, אשר שוויו על פי חשבונית הקניה שהציג אימן, 100,000 ש"ח, וחילוטו יביא לפגיעה ממשית בנאשם. כמו כן, במקרה שלפני המשאית שמשה להסעת אדם אחד ולא למעלה מכך. יתכן ובנסיבות רגילות היה בכך כדי להכריע הכף נגד החילוט.