מ.י. לשכת תביעות ירושלים (פלילי) נ' דאדו

הכרעת דין

כתב האישום מייחס לנאשם עבירת גניבה אחת לפי סעיף 384 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, (אף כי בכתב האישום מתוארים שני מקרים של גניבה). העובדות המיוחסות לנאשם הן שביום 9.12.07 גנב הנאשם מחנותה, הקרויה "חמסה", של שרונה זוהר (המתלוננת) 41 טבעות שהוצגו למכירה ושם אותן בכיסו והמשיך בדרכו. המתלוננת עקבה אחרי הנאשם והבחינה בנאשם גונב גם מחנותו של אשר זקן (המתלונן) דיסקים כאשר הוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול פריטים אלה שלילת קבע. המתלוננת הודיעה למתלונן על הגניבה וזה רדף אחרי הנאשם ותפסו. לאחר שאיים המתלונן על הנאשם שיזמין משטרה, החזיר לו הנאשם 3 דיסקים.

ב"כ הנאשם טענה בפתח הדיון טענות לעניין מצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירות המיוחסות ובהחלטה שנתתי ביום 20.12.09 קבעתי שהנאשם אחראי למעשיו ומסוגל לעמוד לדין. קביעתי הנ"ל התבססה על חוות דעתו של סגן הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר אומנסקי. טעמיי היו כדלהלן:

מהודעתו של הנאשם ס/2 שהיא ההודעה הקשורה לעובדות נשוא כתב האישום, משתמעות תשובות שיש להסיק מהן אחריות משפטית למעשיו. בעת החקירה במשטרה, הנאשם התגונן בטענה שהיה שיכור אך הבהיר שהגניבות נועדו לממן שתייה. משיוחס לנאשם שאין זו הפעם הראשונה שהוא גונב אצל אותה מתלוננת השיב הנאשם "לא נכון רק הפעם היא תפסה אותי ראו ס/2 ש' 6". ללמדך שהוא ידע מה הוא עושה, ידע שגנב והתגונן שנתפס פעם אחת בלבד. הוא ידע גם למי ימכור את החפצים שגנב. לדבריו התכוון למכור זאת לאדם מזדמן. הנאשם היה מודע לכך שגנב 4 דיסקים ושהחזיר אותם. ידע ממה הוא משתכר (משכירות ומתגמולי מל"ל) אך ציין שהסכום הכולל (4,000 ₪) שהוא מפיק ממקורות אלו לא מספיק לו ראו ס/2 דף 2 ש' 14.. הנאשם גם ידע לומר שלא יחזור על מעשיו או כלשונו "למדתי לקח..." . ניתן ,אם כן לקבוע, על בסיס הודעת הנאשם במשטרה ס/2 שהנאשם היה מודע למעשיו ולאיסור לבצעם, נתן הסבר לסיבת הגניבות שהוא מבצע תוך שהתגונן מפני טענה שביצע אצל אותה מתלוננת יותר מגניבה אחת, וציין שלמד לקח מהאירוע. כל אלו מתיישבים עם אחריות ועם יכול לעמוד לדין.

ראו ס/2 ש' 6

ראו ס/2 דף 2 ש' 14.

ד"ר אומנסקי בחוות דעתו השנייה ציין שהנאשם גילה "ירידה סלקטיבית בזיכרון והתנהג בצורה מגמתית". עוד כתב המומחה בחוות דעת זו שהנאשם "מציג הפרעה בהתמצאות". לבסוף, כתב המומחה בחוות דעתו שהוא שאל את הנאשם האם גנבו פירות וירקות מחנותו והנאשם השיב שילדים ניסו לגנוב והוא תפס אותםראו בענמיין זה את חקירת ד"ר אומנסקי בפרוט' עמ' 8 ש' 8-11 ומסקנותיו מכך. . הנאשם יודע במה מאשימים אותו ומבין שמתנהל כנגדו משפט פלילי וזוכר מי היא עורכת דינו. מתברר, אם כן, שהנאשם מניפולטיבי והבין שטענת השכרות או הצגת אי זיכרון יכולה לסייע לו בהגנתו כך קבע הפסיכיאטר, ד"ר אומנסקי, במפורש בחקירתו הנגדית בביהמ"ש –ראו עמ' 3 ש' 24-28 וכן ראו עמ' 4 ש' 33-34 והוא מנצל זאת . ניתן לראות זאת בצורה קיצונית בהודעתו של הנאשם במשטרה ס/1 שבה הוא ציין שהיה שיכור ולא יודע מה הוא עשה. הוא ציין שאמרו לו לא לשתות. עם זאת, בתשובתו לאחת השאלות נכשל בלשונו וציין כיצד גנב (דבר המצביע על מודעותו למעשה) ואלה דבריו "זה היה על העגלה, אף אחד לא ראה וגנבתי אותם ראו ס/1 ש' 19". ללמדך, שהנאשם היה מודע למעשיו, אפילו אם שתה לשכרה, כמנהגו מידי בוקר, לפני המעשה.

ראו בענמיין זה את חקירת ד"ר אומנסקי בפרוט' עמ' 8 ש' 8-11 ומסקנותיו מכך.

כך קבע הפסיכיאטר, ד"ר אומנסקי, במפורש בחקירתו הנגדית בביהמ"ש –ראו עמ' 3 ש' 24-28 וכן ראו עמ' 4 ש' 33-34

ראו ס/1 ש' 19

מסקנתי, היתה אם כן, שהנאשם היה מודע לטיב המעשה שהוא עשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה ומכאן שהיתה לו "מחשבה פלילית" במובן סעיף 20 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. הנאשם לפי הודעתו ס/2 ידע מהי גניבה, גם בשעת מעשה העבירה ידע מהי גניבה , ידע שבמעשיו הוא שולל את בעלותו של אחר, ידע שיוכל למכור את הפריט שגנב ובכך לממן שתייה חריפה. למעשה בכך הוכיח את יסוד הכוונה בעת שביצע את העבירות. לנאשם היה ניסיון עם ילדים שגנבו ממנו ולדבריו הוא תפס אותם, והיה מסוגל לומר שלמד לקח מהעבירות הללו. הנאשם היה גם מודע למה שיכולה השתייה לגרום לו ראו ס/1 ש' 10-11 או כלשונו "תראה מה השתייה עושה". . אין לפנינו מצב של "דחף לאו בר שליטה" שהנאשם מצוי בו וגורם לו לגנוב. הנאשם יכול להשתלט על עצמו כפי שהוא עצמו העיד ".....יותר משנה אני לא עשיתי שום דבר ראו ס/1 ש' 10".

ראו ס/1 ש' 10-11 או כלשונו "תראה מה השתייה עושה".

ראו ס/1 ש' 10

מסקנתי הנ"ל התחזקה גם משמיעת הנאשם במסגרת ההוכחות שהתקיימו ב-7.9.10. להלן העולה מעדות הנאשם בביהמ"ש:

הנאשם הודה שזכור לו אירוע הגניבה ראו פרוט' עמ' 43 ש' 29 ועמ' 44 ש' 1. מ-9.12.07.

ראו פרוט' עמ' 43 ש' 29 ועמ' 44 ש' 1.

הנאשם התבטא פעמיים במילים "גמרנו לא אעשה שום דבר" ראו פרוט' עמ' 44 ש' 7 וכן באותו עמ' בש' 11. לאמור, ישנה הודאה מצידו בביצוע העבירה. הנאשם הבין היטב שהוא מואשם בגניבה והכריז שלא ימשיך בכך.

ראו פרוט' עמ' 44 ש' 7 וכן באותו עמ' בש' 11

כששאלה אותו באת כוחו בעניין גניבת הטבעות, התבטא הנאשם ש"זה היה מזמן". לאמור, אירוע הגניבה היה , אלא שהדבר היה כלשונו, מזמן. אכן, מדובר בעבירה מלפני כ-3 שנים. במקום אחר אף הוסיף "יותר אני לא מתקרב לזה לא עובר בכלל משם ראו פרוט' עמ' 44 ש' 25". גם בכך משתמעת הודאה בעבירה.