מ.י. לשכת תביעות ירושלים (פלילי) נ' ברזילאי

החלטה

הבקשה

1.לפניי בקשה לבטל את הכרעת הדין מיום 24/6/09 בה הורשע הנאשם עפ"י הודאתו בתקיפה, עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין").

2.הנימוק לבקשה הוא שהנאשם מורה לנהיגה במקצועו והרשעתו תביא לשלילת רישיונו לנהוג ברכב ציבורי וממילא לעסוק בהוראת נהיגה.

3.לבקשת הסניגור הונחה שירות המבחן להכין תסקיר שיתייחס לשאלת ההרשעה וימליץ על העונש הראוי. עתה נמצא לפניי התסקיר מיום 3/5/10 (להלן: "התסקיר").

התסקיר

4.מהתסקיר עולות העובדות הבאות:

א.הנאשם כבן 43 נשוי ואב לשני ילדים.

ב.מדובר באדם נורמטיבי, שזכה להערכה רבה, כפי שמעידים המסמכיםשהוגשו על ידו.

ג.עוד מומלץ לשקול את סיום ההליך הפלילי ללא הרשעה מחשש שפרנסתו עלולה להתקפח כיוון שכדי להמשיך ולעבוד כמורה לנהיגה אינו יכול להיות מורשע בתיק זה.

טענות הסניגור

5.הסניגור מאמץ את המלצת התסקיר כשהדגש הוא על החשש לאובדן פרנסת הנאשם ועל היותו אדם נורמטיבי.

טענות המאשימה

6.המאשימה מבקשת להשאיר את ההרשעה על כנה ולא לקבל את המלצת שירות המבחן בנימוק שהכלל הוא שמשפט פלילי צריך להסתיים בדרך כלל בזיכוי או בהרשעה ולא הוכח כי תוצאת ההרשעה תגרום לנזק לא מידתי ביחס לחומרת המעשה.

דיון

7.השיקולים לסיומו של התיק בהרשעה או באי הרשעה אינם קבועים ואינם נוקשים, וטוב שכך הדבר. המחוקק התכוון ליתן בידי בית המשפט כלי נוסף לסיומו של אירוע פלילי. מטבע הדברים, כלי זה מאפשר להקל עם נאשמים כאשר ההרשעה עלולה לגרום להחמרת יתר.

8.הימנעות מהרשעה אפשרית בהתקיים שני תנאים מצטברים. הראשון, אם ההרשעה תפגע אנושות בשיקום העבריין, והשני אם סוג העבירה מאפשר בנסיבות המקרה המסוים שלא להרשיע בלי לפגוע בשיקולי ענישה מהותיים. ראה ע"פ 2083/96 תמר כתב נגד מדינת ישראל, פ"ד נ"ב (3) 337.

9.אין מחלוקת שלענייננו לא מדובר בצורך לשקם עבריין אלא מדובר באדם נורמטיבי שסבלנותו פקעה ומעד.

10.עברו של הנאשם צריך לבוא בחשבון לעניין חומרת העונש שיוטל, ולא לעניין עצם ההרשעה.

11.העובדה שמדובר במעידה חד פעמית של מורה נהיגה בזמן העברת שיעור הוא שיקול לחומרה ולא לקולה.