מ.י. לשכת תביעות ירושלים (פלילי) נ' אשר

החלטה

בענין פסילת הודעת נאשם כראיה במשפט

כללי

עניינה של החלטה זו בטענת הנאשם לפיה יש לפסול את הודעתו במשטרה מיום 01.12.05 [ת/4] בשל אי-קבילותה.

כתב האישום מייחס לנאשם עבירת איומים שביצע כלפי עובד כיבוי אש (להלן: "המתלונן") שהגיע למעדנייה שבבעלות הנאשם לצורך ביקורת רישוי עסקים מטעם מכבי אש. על פי כתב האישום, הנאשם ניגש למתלונן כשהוא מחזיק בגרזן לחיתוך בשר ואיים עליו כי יפגע בו באמצעות הגרזן ויהרוג אותו.

במהלך ישיבת ההוכחות לאחר שנשמעו ע"ת 1,2,5 והסניגור ויתר על חקירת גובה הודעת הנאשם ע"ת 6, הסכימו ב"כ הצדדים להגשת הודעת הנאשם, לאחר שגם בישיבה הקודמת הסכים הסניגור להגשתה. כן הוסכם כי בטרם נגבתה ההודעה, לא הודע לנאשם על זכותו להיוועץ בסניגור, וישיבת ההוכחות הופסקה בשלב זה לצורך סיכומי הצדדים בעניין פסילת הודעת הנאשם כראיה.

סניגורו של הנאשם טוען, כי יש לפסול את הודעת הנאשם מכוח כלל הפסילה הפסיקתי שהוכר בע"פ 5121/98 טור' רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי (לא פורסם, 4.5.2006)). לטענתו, הודעת הנאשם מושפעת מהפרת זכות ההיוועצות של נאשם עם סניגור, לא קיימות במקרה זה נסיבות מקלות שיצדיקו גביית הודעה ללא הבהרה, לחשוד על זכות ההיוועצות, ומדובר בעבירה שאינה חמורה. על כן האינטרס הציבורי מחייב את פסילת ההודעה.

מנגד ב"כ המאשימה טענה, כי על פי נוסחת האיזון שנקבעה בפרשת יששכרוב, אין לפסול במקרה זה את הודעת הנאשם, מאחר והנאשם ממילא הכחיש בהודעתו את המיוחס לו, ולא הוכח כי קבלת ההודעה כראיה, תפגע באופן מהותי בזכותו להליך הוגן. בנוסף מדובר בעבירה חמורה, של איומים כנגד עובד ציבור תוך שימוש בסכין, ועל כן קיים בהליך זה אינטרס ציבורי כבד משקל לחשיפת האמת ומיצוי הדין עם העבריין.

דיון

זכות ההיוועצות בעו"ד הוכרה תחילה כזכות יסוד מרכזית בפסיקת בית המשפט העליון (ע"פ 307/60 יאסין ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד יז(3) 1541, 1570; ע"פ 96/66 טאו נ' היועמ"ש פ"ד כ(2) 539, 545-546)), היא קיבלה עיגון סטטוטורי בסעיף 29 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, וכיום היא מעוגנת בסעיף 34(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים") הקובע: "(א) עצור זכאי להיפגש עם עורך דין ולהיוועץ בו".

עם זאת, נקבעו בחוק סייגים המאפשרים בנסיבות מסוימות להגביל את זכות ההיוועצות (ס' 34 לחוק המעצרים). מכאן, שזכות ההיוועצות, כזכויות יסוד אחרות, אינה מוחלטת, ויש לבחון את יישומה באיזון מול זכויות ואינטרסים אחרים (ע"פ 6613/99 סטיבן סמירק נ' מדינת ישראל נו (3) 529, 544-545).

7. בפס"ד יששכרוב נדונה השאלה האם פגיעה שלא כדין בזכות ההיוועצות בעורך דין מחייבת בהכרח את פסילת הודאת נאשם, מכוח כלל הפסילה שבסעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, או מכוח דוקטרינה פסיקתית-הלכתית לפסילת ראיות שהושגו שלא כדין.

כאמור, בענייננו סנגורו של הנאשם ביקש לפסול את הודעת הנאשם בהתבסס על דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, ועל כן הדיון להלן יתמקד בסוגיה זו.

8.באשר לכלל הפסילה הפסיקתי נקבע בפס"ד יששכרוב, כי לבית-המשפט שיקול-דעת לפסילת קבילותה של ראיה בפלילים, אם נוכח לדעת כי הראיה הושגה שלא כדין וקבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן, שלא בהתאם לגדרי פיסקת ההגבלה. בפסק הדין נקבעו מספר קווים מנחים להפעלת שיקול הדעת השיפוטי האמור, שהם: אופייה וחומרתה של אי החוקיות שנכרכה בהשגת הראיה; מידת ההשפעה של אמצעי החקירה הפסול על הראיה שהושגה; והנזק מול התועלת החברתיים הכרוכים בפסילת הראיה.

9.אין מחלוקת כי הנאשם לא הוזהר בפתח גביית אמרתו בדבר זכותו להיוועץ בעורך-דין. זכות ההיוועצות הינה אחת מזכויות היסוד של הנאשם, אשר נועדה להבטחת הליך פלילי הוגן.

בענייננו, הנאשם נחקר בעודו מעוכב [ת/2], בעוד שלכאורה חובת היידוע על פי חוק המעצרים חלה על עצור בלבד. בפס"ד יששכרוב הביעה כב' הש' בייניש את דעתה כי יש מקום להרחיב את פרשנות סעיף 34 לחוק המעצרים כך שיחול אף על מעוכב, אך השאירה סוגיה זו בצריך עיון. סוגיה זו נותרה ללא הכרעה ברורה אף בפסיקה מאוחרת יותר. על כל פנים, אי יידועו של הנאשם כמעוכב בדבר זכותו להיפגש עם עורך דין, בוודאי אינה הפרה בוטה של הוראת חוק מפורשת (וראה ת"פ 8073/06 מדינת ישראל נ' אורן סרוסי (תל-אביב-יפו) (07/04/2010), ת"פ 392/03 פנחס פינטו נ' מדינת ישראל (שלום - אשדוד, ח' חדש) (19/11/2009)).

10.המאשימה לא סיפקה הסבר בנוגע להפרת זכות ההיוועצות ואף לא טענה להתקיימותן של נסיבות מקלות מיוחדות המפחיתות מחומרתה של ההפרה. ברי כי ניתן היה למנוע את ההפרה בקלות על ידי אזהרה מתאימה של הנאשם אודות זכות ההיוועצות, עובר לחקירתו, ולא הייתה כל סיבה נראית לעין שלא ליידע אותו בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין עקב דחיפות החקירה. נוסף על כך, אין מדובר בראיה חפצית אשר השגתה היתה מתבצעת אף ללא השימוש באמצעי חקירה בלתי כשרים, אלא בראיה מילולית אשר קיומה איננו עצמאי ונפרד מהפגם הכרוך בהשגתה.

מנגד, לא הונחה כל תשתית בפני בית המשפט ממנה ניתן להסיק כי ההפרה התבצעה בזדון, ואף הסנגור לא טען כך. הנאשם הוזהר בפתח חקירתו בנוגע לחשדות נגדו וביחס לזכותו לשמור על זכות השתיקה, והגיב: "הבנתי החשד והאזהרה". אזהרה בנוגע לזכות השתיקה ממעיטה מחומרת ההפרה של זכות ההיוועצות, מאחר וזכות ההיוועצות אינה אלא פן אחר של זכות השתיקה (וראה ע"פ 10715/08 ולס נ' מדינת ישראל (11.05.09)). בראי זה, השפעתה של הפרת זכות ההיוועצות על ערכה ההוכחתי של הראיה, מוגבלת.

12.בנוסף, העבירה המיוחסת לנאשם אינה עבירה של מה בכך, מדובר בעבירה שהעונש עליה הוא 3 שנות מאסר. הנסיבות בהן היא בוצעה חמורות, שכן האיומים אותם השמיע הנאשם חמורים וקשים, בהיותם איומי רצח על המתלונן, תוך שהנאשם מחזיק בגרזן, והם הושמעו כלפי עובד ציבור שהגיע למקום כדי לבצע את תפקידו. לפיכך אין מדובר באיומים מהמידרג הנמוך, אלא מהמידרג החמור ביותר.

בהודעתו במשטרה הכחיש הנאשם את המיוחס לו. הוא אמנם מסר כי צעק על המתלונן והמתלונן צעק עליו, אולם גם בתשובתו לכתב האישום בעת שהיה מיוצג ע"י ב"כ דנן אמר זאת, והודה כי התפתח דין ודברים קולני בינו לבין המתלונן, הגם שטען כי זה לא כלל איום. לפיכך הנאשם עקבי בעמדתו, לא סטה גם בביהמ"ש מאימרתו במשטרה ולא עולה בנסיבות אלה כי נפגעה הגנתו או זכותו להליך הוגן, שכן גם בהודעתו שהוגשה לביהמ"ש כת/4 וגם בתשובתו לכתב האישום, הוא כפר כי איים, כפי שציין הסניגור בסיכומיו: "לשם פסילתה של ראיה שהושגה שלא כדין, נדרש כי קבלתה במשפט תפגע בהגינות ההליכים כלפי הנאשם, פגיעה שהיא משמעותית לתכלית שאינה ראייה ובמידה העולה על הנדרש". לא כך המצב בעניינו, שכן הנאשם בתשובתו לכתב האישום בהיותו מיוצג, הוא אינו סוטה מהאמור בהודעתו במשטרה (ראה ישיבה מיום 16.09.10 ש' 5 לפרו').